אני אוהבת אותה פרק 1 – זרקו אותי מהבית

זרקו אותי כאן, בפנימיה הזאת אחרי חודשיים ברחוב ושש עשרה שנים של הזנחה מצד ההורים. העובדת הסוציאלית סיפרה לי שזאת פנימיה טובה, אבל שתינו ידענו שדחפו אותי לכאן רק כי אף אחד לא רצה אותי. מבחינת ההורים שלי אני לא יותר מקשר דם, שגם הוא מאולץ. אף פעם לא הצלחתי להתאים את עצמי למשפחה, ההורים רצו שאני אפרוש מהלימודים ואתחיל לעבוד בשוק, בדוכן הירקות המשפחתי שבקושי מכניס כיכר לחם מסכנה הביתה. רציתי ללמוד, להתקדם בחיים ולצאת מהעוני שהיה מסביבי מאז שנולדתי. הם גם ציפו שאני אעזוב את בית הספר כדי להתחתן בגיל צעיר עם בן השכנים, מוריס ובגיל עשרים להיות אחרי כמה לידות. השידוך הטוב ביותר שמצאו לי, הבחור היחיד שהסכים "לקבל אותי" כי ממילא הייתי מקולקלת ומורדת, בחיים לא הייתי הולכת בדרך הישר, הייתי העקומה. בסוף, ההורים זרקו אותי לרחוב כי החלטתי שאני לא מתחתנת עם מוריס. הבנתי שאם נתחתן אני אהיה אומללה למשך שארית חיי. והיה עוד עניין אחד שבגללו נבעטתי החוצה, עניין שניסיתי להכחיש כל חיי. מאז שאני זוכרת את עצמי בנות עניינו אותי, דבר שכל כך לא מקובל בחברה שבה אני נמצאת כי תפקידה של האישה הוא דיי ברור – ללדת ילדים ולשרת את הבעל. הפעם הראשונה שבה שמתי לב לזה שאני טיפה שונה הייתה כשהתאהבתי בה, היילי. נערה שחומה עם עיניים חומות וכהות וחיוך מדהים ששבה אותי. הייתי מאוהבת בה במשך כשנה והכחשתי הכל בהתחלה, כי הרגשתי משוגעת, אחת כזאת שישלחו אותה לבית משוגעים אם זה יתגלה. לא יכולתי להסיר ממנה את העיניים ולו לרגע, היא הייתה מדהימה וחכמה, כל כך רציתי להיות קרובה אליה. הלב שלי נשבר לרסיסים כשגיליתי על החבר, בחור גבוה עם פרצוף מעט עכברי שלמד איתנו בשכבה. במשך אותה התקופה כתבתי על הרגשות שלי ביומן, אפילו לא ידעתי איך קוראים למה שאני מרגישה כי הסתירו ממני כל כך הרבה, לא היו לא מקורות לקרוא מהם…לא ידעתי אם זה בכלל נורמלי. במאי האחרון אמא מצאה את היומן שלי מתחת למיטה וקראה את כל מה שכתבתי. באותו הזמן חזרתי הביתה מיום לימודים מפרך. ברגע שחזרתי הביתה היא תפסה אותי בכוח, הכתה אותי ובעטה בי. הטיחה בי את כל הכאב שלה – "לסבית מתועבת, תצאי מפה…לא מכירה אותך ולא רוצה להכיר במחלת הנפש שלך." וכך מצאתי את עצמי ברחוב, ישנה על ספסלים ומעל פחים…