אנחנו רק ידידים- פרק 2

"אמה, חשבתי שמתת!" היא אמרה בטון המעצבן והמתנשא שלה, ואני גלגלתי את עיניי.

"לא בקרוב. את תצטרכי לסבול אותי עוד הרבה.." עניתי לה, מנסה להימנע מקשר עין. היא התיישבה שם למשך עוד כמה דקות שקטות לגמרי. אני נעצתי מבטים בבלה, שהביטה בניב במבט מבולבל. הוא הביט בדין במבט עצבני, ואילו דין השפיל את מבטו במבוכה.

"אני.. אני חושבת שאני אלך." אנה לבסוף אמרה וקמה ממקומה. "אמה.. תודה על שהרסת לי את היום עם הפרצוף שלך. תמיד שמחה לראות אותך." אמרה בטון מזלזל וחיוך מזויף והלכה משם.

"מה לעזאזל דין?!" הרמתי טיפה את קולי כמה שניות לאחר שנעלמה מזווית עיניי.

"חשבתי שאמרת לה.." בלה אמרה ונאנחה. "אתה אדיוט."

"אתה יוצא איתה? מה זה היה עכשיו?!" שאלתי בעצבנות. ניסיתי להירגע, לשתות קצת מהמים שלי כדי להוריד את הטונים, אבל לא יכולתי. ידעתי את התשובה, אך משום מה קיוויתי שאני סתם מדמיינת או מגזימה.

"היא נחמדה כשלומדים להכיר אותה, אמה." הוא אמר, ואני גלגלתי את עיניי.

"היא הסיבה לכך שהיה לי מאוד קל לקום ולעזוב לארצות הברית בשנה שעברה." הזכרתי לו, משלבת את ידיי בעצבים. "היא גרמה לי להרגיש כל כך רע, היא.."

"אני יודע. אני מבין." הוא הפנה את מבטו אליי. "ואני מצטער. מאוד. אני לא תכננתי שזה יקרה, ולא סיפרתי לך עד עכשיו כי ידעתי שככה את תגיבי.

אני מצטער.." שררו עוד כמה שניות של שתיקה טוטאלית.

"אתה… מרגיש אליה משהו..?" שאלתי אותו. "אתה מרגיש משהו כלפי השטן?"

"לא… אנחנו לא יוצאים כל כך הרבה זמן, אולי חודש." הוא אמר, מגרד בעורפו. זכרתי שזה מה שהוא עושה כשהוא מרגיש לא בנוח עם נושא השיחה, אך לא היה לי אכפת. בכל מצב אחר הייתי משנה נושא, אך זה היה חשוב מידי וקריטי מידי בשביל לא לשנות נושא.

"למה אתה איתה אם אתה לא מרגיש אלייה כלום?" שאלתי אותו. "זה לא אמור להיות ככה, אתה יודע."

"אמה… אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו. רק חזרת מארצות הברית, אני רוצה לעשות איתך כיף וליהנות ולא לריב.

בבקשה. בואי נעזוב את זה בצד ונתמקד בלעשות כיף." הוא דיבר בטון ברור, מרגיע ונעים. שונה בקיצוניות מהטון שלי בזמן השיחה הזו. "אני מבטיח לך שאני אספר לך כל מה שאת רוצה לדעת."

"אוקיי." אמרתי, מזייפת חיוך. לא יכולתי לחייך באמת. העובדה שהחבר הכי טוב שלי יוצא עם הבחורה הזאת, הבחורה שגרמה לי לבכות כל יום במשך שנה… העובדה הזאת גרמה לי להרגיש פשוט לא טוב.

היום עבר, בית הספר נגמר. בלה ואני קבענו להיפגש אחרי בית הספר בקניון. לקנות בגדים, לאכול, להתעדכן בחיים אחת של השניה וגם בחיים של הסביבה.

נכנסנו כמעט לכל חנות במטרה למצוא בגדים מתאימים למסיבה של איב שאמורה להתקיים מחר. כמו בכל פעם שאני ובלה מחפשות בגדים, היא מצאה הר של בגדים ולא הפסיקה להיכנס לתאי המדידה. לעומת זאת, אני אף פעם לא מוצאת את עצמי. אני תמיד מחטטת בכל חור אפשרי בחנויות אך לא מוצאת שום דבר שאני אוהבת מספיק.

לאחר שעה של ריצות בקניון קנינו לעצמנו פיצות והתיישבנו באיזור מתחם האוכל באחד השולחנות.

"נו, מה את מספרת?" היא שאלה אותי. "איך היה באמריקה?"

"מאוד… בודד." אמרתי, מתרכזת בפיצה שלי. "היו לי שם חברים, כמובן. נהניתי מכל רגע.

אבל הייתם כל כך חסרים לי.. מבאס אותי שלא הצלחנו לשמור על קשר כמו שהבטחנו אחת לשניה." אמרתי לה, והיא חייכה אליי חיוך מרגיע.

"את איתנו עכשיו. למשך כל השנה." היא אמרה לי. היו כמה שניות של שקט ואני השפלתי את מבטי.

"מה הקטע של דין ואנה?"

"הייתה לי תחושה שזה עומד להגיע." היא גיחכה. "זה.. מסובך."

"מה מסובך?" שאלתי אותה, בטון טיפה עצבני. "למה אף אחד לא מספר לי מה קורה, אני מרגישה בחוץ. לא הייתי כאן שנה. אני מרגישה כאילו פספסתי את כל החיים שלכם."

"הוא לא מספר לך כי אכפת לו ממך. וכי הוא יודע איך תגיבי." היא אמרה לי, נאנחת. "הייתי מספרת לך.. אבל אני מעדיפה שזה יגיע ממנו."

"מה יגיע? זה לא שהם מאורסים או משהו.." אמרתי, והיא הביטה בי במבט לחוץ. "רגע, מה-"

"צוחקת!" היא התחילה לצחוק על הלחץ שנכנסתי אליו באותו הרגע, ואני חבטתי בה קלות. "ידעתי שתילחצי מזה. הם יוצאים בסך הכל חודש. אף אחד מהם לא מרגיש יותר מידי כלפי השני."

"למה לצאת עם מישהו אם אתה לא מרגיש כלפיו כלום?" שאלתי אותה, ואולי גם טיפה את עצמי. "זה ממש דפוק.."

"טוב, אנחנו מדברות על דין," היא ציחקקה. "דין דפוק." הנהנתי בהסכמה למשפט זה.

בלה סיקרנה אותי אפילו יותר. אני רוצה לדעת מה קורה בין דין לאנה. למה הוא יוצא דווקא איתה. למה הוא יוצא איתה אם הוא לא מרגיש כלפיה כלום. מה הוא מוצא בה בכלל.

כל כך הרבה שאלות שיש רק אדם אחד שיכול לענות לי עליהן. והוא לא מעוניין בכך.

אני ובלה חזרנו לחפש בגדים בחנויות. היא נכנסה לאחת החנויות, בוחנת בקפידה שמלת ערב שנראתה מאוד יקרה ויפה.

"תמדדי אותה." היא זרקה אותה עליי. לבשתי אותה ויצאתי לבחוץ. בלה הביטה בי בפה פעור.

אני חושבת שמצאנו לך שמלה למחר." היא אמרה, מובילה אותי לכיוון המראה.