אנחנו ילדים של החיים-פרק 6

דביר
היא אשכרה סירבה שאחזיר אותה הביתה באוטו,היא העדיפה לעלות על האוטובוס המעפן שמגיע פעם בשעה והיא לא מפסיקה לספר על כמה שהיא שונאת אותו,אבל עדיין לא לסוע איתי.
נהגתי מחייך לעצמי,יש בה משהו וכל פעם שהיא לוקחת צעד אחורה זה רק גורם לי לרצות לרוץ עשר צעדים קדימה.
לא דיברנו יותר מדי מאז הנשיקה,היא רק הביטה בי ויכלתי לזהות את המבוכה מהלחיים הסמוקות וניצוצות החיוך שלה.
אני לא מהטיפוסים המעיקים,יש לי את המיומנות שלי,להסתער מתי שצריך ולעצור מתי שלא.
כשהגעתי הביתה אחרי שעברו כמה שעות טובות וכבר סיימנו את ארוחת השישי ואני התארגנתי ליציאה,שלחתי לה סמס,שאלתי אותה אם בא לה שנפגש בשבת.
והיא השיבה שהיא לא יודעת,אז החלטתי שזה הזמן לקחת צעד אחורה.
״לא נורא,נדבר בראשון״שלחתי חזרה.

מיה
הבטתי בסמס מדביר ואז במאור שלא הפסיק לפזול לכיווני,אני יודעת שהוא מאוד מסתקרן לדעת עם מי אני מסתמסת מתחת לשולחן השבת,אבל האגו שלא לא יתן לו לדבר איתי.
ההודעה האחרונה שהוא שלח לי גרמה לי להתבאס,הוא מרגש אותי,אני נזכרת בנשיקה שלו ואני מרגישה איך הלב שלי כמעט יוצא מהגוף.
אף אחד שנראה כמוהו,או שיש לו את כל מה שיש לדביר אף פעם לא שם עליי.
אז רציתי שילחם עליי,אני יודעת שזה נשמע קצת היסטרי,כי הוא בסך הכל שאל אם אני רוצה לצאת מחר,אבל אני מפחדת… מפחדת להפגע.
״אחי מה קורה?״מאור ענה לצלצול הפלאפון שלו וקם מהשולחן,הוא דיבר בקול כי ידע שאני לא סובלת את זה.
זה בטח אחד מהריבים הרציניים שלנו,מאלה שלא נדבר כמה שבועות עד שאני בטח לבסוף אשבר.
הוא צעד בחיוך אל הדלת ופתח אותה ואל הבית נכנסו חבורה ענקית של בנים ובנות,הם כולם חייכו אליי,שאלו לשלומי והתעניינו.
אבל זה היה לכמה דקות אחדות עד שחזרו אל מאור ומשם צעדו כחבורה אל החדר שלו.
אני נכנסתי לחדרי,מדפדפת בדף האינסטגרם ואז צופה בסרט,מנסה להתעלם מהצעקות והצחקוקים של החבורה בחדר של מאור.
אחלה של שבת תהיה לי.

נטע
אני יושבת על המזוודה כדי שהג׳ינס הלבן לא יתלכלך מהרצפה,ואז כשאני רואה שהמכונית השחורה והמפוארת מתקרבת אני קמה ממקומי ומרימה את המזוודה.
שלא במפתיע,הנהג של אבא-דוד מחכה לי ולא אבא בעצמו.
״היי דוד,הוא שוב שכח אותי נכון?״אני שואלת בגלגול עיניים כשהוא יוצא מהמכונית ומתקדם אל הפגז׳ כדי להכניס את המזוודה שלי אל המקום.
הוא שתק וחייך חיוך מובך ומתנצל,גורם לי לצחקק,אני אוהבת את הדרך שבה העובדים של אבא שלי מרגישים את הצורך להתנצל במקומו על חוסר הנוכחות ההורית שלו.
אני הבת היחידה שלהם,אני אמורה להיות זאת שתמיד בבית וכל הזמן מפנקים אותה.
אבל תמיד גדלתי מחוץ לבית,בתירוץ שההורים הם אנשי עסקים חשובים מאוד מחוץ לארץ ובטח שבארץ והנדידות יזיקו לעיצוב האישיות שלי.
אז בהתחלה התמרדתי בלונדון,השתמשתי בכל התכתיבים הישראלים,כי הרי המילה נימוס לא הולכת עם המילה לונדון.
אבל לאט לאט הכרתי חברים ואנשים שבאמת אכפת להם ממני,בניגוד להורים שלי.
שלוש שנים הייתי בפנימיה,ביקרתי פעם בחודש בווילה הענקית או הסוויטות שזוג אנשי העסקים שהם גם במקרי ההורים שלי השכירו.
זה יכל להיות בלונדון,נו יורק,ברצלונה או תל אביב.
אבל זה תמיד היה משהו חד פעמי,יוקרתי ללא שום תחושה מוכרת.
נכנסתי לבית הענקי הקבוע שלנו,כי השנה הם החליטו לקחת שנת שבתון מהעסקים המשוגעים שלהם מחוץ לארץ ולהתמקד במולדת.
הם ישבו עם כוסות של אספרסו ביד מדברים אל תוך האוזנייה שבאוזניהם.
צעדתי עוברת אותם מבלי לומר דבר והם כמובן נזכרו רק אחרי כמה שניות לומר שלום ולנזוף בי על כך שאני נכנסת מבלי לדבר.
״אנחנו רוצים לדבר איתך״הם אמרו והשילו את האוזניה מאוזניהם.
״מה?״
״היום תיהיה ארוחת שישי שגרתית של אנשי עסקים אצלנו״פתח בדברים אבא.
״אל תדאגו,מימלא לא התכוונתי לצאת מהחדר הלילה״אמרתי.
״אז זהו״אמרה אמא ״שכולם מביאים את הילדים שלהם,יהיו פה המון מתבגרים בגילך. תתארגני ובבקשה תשתדלי להיות נחמדה.״
גלגלתי את עיני קמה מהכיסא בעצבנות,
״אל תשתדלי״אמר אבא גורם לי להיעצר מהסיבוב החד והזעום שהסתובבתי במטרה למחות ולעלות לחדרי,
״את חייבת להיות נחמדה״סגר את דבריו.

מאור
חייכתי לכולם,לוקח עוד שוטים של גרגוס מפקקי הפלסטיק של קוק קולה שאספתי בגיל 12,אמורים להיות תחליף לכוסות קטנות של שוטים.
אבל בתוך תוכי,הרגשתי תחושת החמצה,כי היא לא היתה כאן.
אני מעולה בלהדחיק,להדחיק את הכל.
אני מדחיק את זה שמיה צודקת בהכל,ושאני באמת אגואיסט כי אני אוסר עליה לצאת עם בנים אבל אני עושה מה שאני רוצה למרות שאני מבטיח לה דברים אחרים.
אני הדחקתי את המצב הכלכלי הקשה שהיינו נתונים בו,אז הייתי זורק את כל הכסף שעבדתי למענו בשביל מסיבות ואלכוהול,בזמן שמיה חסכה לעצמה מיטה נוחה כי להורים אין אמצעים לקנות.
אני הדחקתי את העובדה שלבנת בגדה בי,ושיחקתי אותה גבר גבר,והתנשקתי עם עשרים בנות אחריה מול הפרצוף שלה בכל מקום אפשרי שבו יכלה להיות.
אבל אתמול,שברחתי מהפנימיה וכמו מטומטם רצתי לראות אותה,אחרי חודשיים שלא ראיתי אותה.
שמחקתי אותה מכל מקום אפשרי,ושאפילו הפסקתי לנסות לגרום לה לקנא עם בנות אחרות.
אתמול פתאום חזרתי לראות בה את הסיבות שהתאהבתי בה,היא ישבה על השולחן לבושה בג׳ינס משופשף וכפכפים,שרה את השירים באנגלית שתמיד שנאתי שהיא שרה.
והשיער הבלונדיני והארוך שלה נהיה עוד יותר ארוך ובלונדיני משהיה.
ואז כשהיא הפסיקה לשיר בקולניות שהיא שמה לב שאני מולה,ושתקה שתיקה מרעישה.
הכל חזר אלי כמו פלשבק מטורף,ורציתי לנשק אותה ולהתסער ולהגיד לה שאני סולח.
אבל במקום זה צחקתי לה מול הפנים,ונישקתי צרפתית איזה מישהי שאין לי מושג מי היא שפשוט עמדה מאחוריה,וגם ביקשתי את המספר בקול כדי שהיא תשמע.
והיא יצאה מהכיתה ונעלמה למרות שחיפשתי אותה בכל מקום אפשרי.
ועכשיו אני יושב עם הרבה חברים מסביבי ואני מרגיש מטומטם כי היא לא פה.

רימון

״אולי תשארו פה?בכל זאת,עד שאת בבית.״אמא ניסתה לשכנע אותנו להשאר.
״לי לא אכפת״משך בכתפו תום ״זו היא שרוצה״.
אני צבטתי אותו מתחת לשולחן,ואז גלגלתי את עיניי לאמא,רומזת לה שתפסיק עם זה.
״הכל בסדר,אני אחזור לישון פה״אמרתי ואז קמתי משולחן האוכל וכבר התקדמתי לדלת לא מחכה לתום כדי להמנע מעוד משפטים כאלה של אמא.
״אה באמת?״שאל תום כשיצא אחרי וסגר את דלת הבית שלי.
״באמת מה?״שאלתי והתקרבתי אל המכונית הכסופה של ההורים שלי.
הוא נכנס אל מושב הנהג ואני אחריו אל המושב שליד.
״את חוזרת לישון בבית?״הוא שאל וסובב את המפתח מתניע את הרכב.
הוא האחראי מבנינו,ואם אנחנו מוציאים את הרכב של ההורים שלי הם יעדיפו להפקיד את הרכב בידו.
״כן״אמרתי מביטה מהחלון אל הכלב המכוער של השכן שנבח לכיוונינו.
״סבבה״הוא אמר ויכלתי לזהות טון נפגע בקולו.
״אני שונאת שאתה מנסה לרצות את אמא שלי על חשבוני,שנינו יודעים שאתה מעדיף כמוני לצאת למסיבה בשישי בערב ולא להקבר בבית״אמרתי.
״אה כן רימון?״הוא שאל והביט דרך המראה במכונית שאחרינו,
״את באמת חושבת שאני מעדיף לצאת למסיבה של ערסים ובנות מטומטמות,מאשר לשבת בבית לדבר איתך ולהשלים את הפערים?״.
צחקקתי,הוא תמיד כל כך רציני ומחויב,אני המשוגעת שאוהבת להתפרע ולעשות שטויות.
״באמת מה חשבתי לעצמי שתעדיף לבלות ולרקוד על לשבת בחדר איתי ולראות סרט משעמם״
״אני מתגעגע אליך רימון,שלושה ימים וכמעט שהתחרפנתי.״הוא אמר כשנעצר ברמזור.
אני כמעט נמסתי מהמשפט הזה אבל בחרתי לשתוק,ואז נכנסו אל המסיבה הרעשנית במועדון של העיר.
וכל החברים התנפלו עלי בהתלהבות ואמרו שהתגעגעו,ואמילי במיוחד.
״אני יודעת שהתעצבנת עלי בגלל הקטע עם תום״היא אמרה ואחזה בידי,
״אבל זה רק כי הוא החבר הכי טוב שלי עכשיו אחרי שעזבת״.
הרגשתי איך אני שוב מתעצבנת,היא יכלה להוסיף שאם זה לא נוח לי היא לא תעשה את זה יותר,או לשאול אם זה נוח לי,אבל היא בחרה להתחמק מזה באלגנטיות ועברה לחבק את תום חיבוק להוט כאילו שהיא לא ראתה אותו כמעט ימים,ולא אותי.
הוא התיישב בשילוב ידיים משחק בפלאפון שלו,הוא לא בדיוק הטיפוס שמתשכר או סתם מתנהג כמו מטומטם במסיבות.
וכשראיתי את אמילי מכוונת את מבטה אליו זינקתי אליו כמו לביאה,
״תרקוד איתי?״צעקתי אל תוך אוזניו,והוא גיחך גיחוך ציני כשראה את אמילי מאוכזבת שהשגתי אותה.
״את לא מבינה שהיא לא מעניינת אותי?״הוא צעק
״אז תוכיח לי ותקום ותמזמז אותי ברחבת הריקודים״אמרתי לו במבט שלו שואל או מקווה,אלא שמצווה עליו.
הוא גלגל עיניים,מתייאש אל השיגעונות שלי.
הוא צעד איתי אל הרחבה מחבק אותי ואז מנשק אותי נשיקה ארוכה,גורם לי להתפלא קצת.
תום הוא לא מאלה שינשקו נשיקות כאלה,שהם יותר בכיוון של מזמוזים מאשר מחוות רומנטיות.
ואני חייכתי תוך כדי,מרוצה מעצמי שגרמתי לאמילי להתבאס.
״מרוצה?״הוא שאל כשסוף סוף התנתקתי.
״לא״אמרתי גורמת לו להרים גבה,
״היא בכל זאת החברה הכי טובה שלי…״
״את יודעת מה את רוצה מעצמך רימון?״הוא שאל בחצי חיוך.
״רק שהחברה הכי טובה שלי לא תסתכל תתקרב או תדבר עם החבר שלי״אמרתי ״מה זה יותר מדי?״.