אנחנו ילדים של החיים-פרק 2

רימון

״אז איך קוראים לך?״שאל הבחור עם תכשיטי הזהב
״רימון״אמרתי,השתעשעתי מלראות את המבט המופתע שלו.
״רימון?״
״רימון רימון״
״רימון הפרי?״
״רימון הפרי״
״תשמעי נתקלתי בשמות מוזרים,בשם כמו שלך עוד לא…״הוא אמר.
הבחורה היפה שלידו,נטע,בחנה אותי במבטה.
״מה בגלל השיער האדום?״היא לפתע פצתה את פיה.
״כן…״אמרתי.
״השיער הזה זה הצבע שלך?״הוא שאל במבט המופתע שלו.
״כן״עניתי.
״מאור״הוא אמר ״קוראים לי מאור״.
״מגניב״סיננתי.
״אז מאיפה באתם מאור?״שאלה נטע,היא אפילו לא ניסתה להיות מנומסת והפנתה לי גב.
הפלאפון שלי בדיוק צלצל מה שמנע מהפה הגדול שלי לצאת עליה.
״הלו״עניתי ויצאתי מהכיתה.
״איך שם?״הקול של תום נשמע.
״אני לא יודעת,מרגיש לי ׳השמינייה׳״אמרתי והבטתי מסביבי.
״השמינייה?״הוא שאל כלא מבין.
״כן,כאילו אספו כל מיני ילדים מכל מיני תבניות ואיגדו ביחד.״
״טוב נו,רצית ניסוי חברתי לא?״הוא עקץ אותי.
״תום…״גלגלתי את עיניי.
״מה תום,רימון.מה תום?״הוא החל להתעצבן.
״רציתי לגוון״אמרתי.
״את רצית לגוון,אה הא״הוא אמר ״כמו תמיד רצית להיות שונה ומיוחדת,נכון?״
״זה לא נ…״
״עשי לי טובה״הוא קטע אותי ״בחרת לעזוב אותי,בשנה האחרונה שיש לנו להיות יחד״.
״אני אדבר איתך…בדיוק נגמרה אצלנו ההפסקה.״שיקרתי אוחזת בשערי לאחור.
״כרגיל,את מתחמקת כשצריך לדבר ברצינות״הוא אמר ״ביי רימון״.
צליל הניתוק נשמע ואני סוף סוף הרשתי לעצמי להיאנח,הוא צודק,בחרתי ללכת בשנה האחרונה שהיתה לנו לבלות,אני תמיד מתחמקת שיש לדבר ברצינות.
אבל אני לא אוהבת להיות המיוחדת,באמת רציתי לגוון,נמאס לי מהילדים בשכבה שלי,הם כולם חושבים שיגדלו להיות אמנים דגולים,אף אחד מהם לא בטוח שמוסיקה או ציור או ריקוד זה לא הדבר שהם יעשו שיגדלו.
אני לא בטוחה,אני לא בטוחה שאני ארצה לצייר כל חיי,ובטח שלא לנגן בצ׳לו שאותו האמא המשוגעת שלי הכריחה ללמוד לנגן.
ותום,הוא כל כך בטוח שיהיה גיטריסט ענק בעתיד שלו,הוא לא זז ימינה או שמאלה.
וכל פעם שאפילו העזתי לשאול אם הוא לא חושב לפעמים שאולי זה לא יהיה המקצוע העתידי שלו,או שפתאום יגלה בעצמו דבר חדש.
הוא ישר אמר ״גיטרה זה כל העולם שלי,אני אוהב את זה יותר מעצמי״,ואני אפילו בטוחה שהוא אוהב את הגיטרה מעליי.
אז כל פעם ששוחחתי עם אחדי מחבריי נוכחתי לגלות שאני לא כזאת,אני לא יודעת במאה אחוז מה יהיה העתיד שלי.
אני פשוט נותנת לחיים שלי לזרום…

מיה

הוא דיבר איתי כל ההפסקה,הוא סיפר לי על הבית שלו,ועל החברים שלו,ועל האקסיות.
ואני הקשבתי לו בהשתאות,הוא כל כך יפה.כל תו בפנים שלו תואם לשני.
הוא מלא בביטחון עצמי,הוא מדבר ואי אפשר שלא להקשיב לו.
״ומה איתך?״הוא לפתע הפסיק את רצף הדברים.
״הא?״שאלתי מופתעת.
״מה איתך,מאיפה את?מי את?״הוא שאל ואז צחקק.
״אני מיה״אמרתי.
״פשוט מיה?״הוא שאל.
״פשוט מיה״אמרתי.
״אני עוד אגרום לך לגלות לי מי זאת מיה״הוא אמר,ואני הרגשתי איך לחיי מתחילות לבעור.
״איפה היית?״זינק לעברי מאור כשנכנסתי לכיתה,הוא בדיוק שוחח עם נטע,שהסתכלה על שנינו במבט בוחן.
״סתם…״
״סתם?מה זה סתם?״
״מה אתה רוצה מאור?״
״ראיתי שהסתובבת איתו בחוץ״הוא סימן בראשו לכיוונו של דביר.
״אז בשביל מה שאלת?״אמרתי ועברתי אותו מתקדמת אל שולחני.
הוא נעמד מולי והשעין את אגרופיו על השולחן,
״הוא לא נראה לי הדביר הזה״הוא לחש לי והביט בי בו במבט צדדי.
״יש בן שמדבר איתי ונראה לך?״גיחכתי.
״אם את מדברת על גיל,אז רק שת…״
״כן אני מדברת על גיל,ועל תומר ועל גל״אמרתי ״להמשיך?״.
״הם כולם היו חראות״הוא אמר.
״מאור,להם יכלת לשלוח את החברים הערסים שלך כדי שיאיימו עליהם.פה אתה לבד,אין לך את מי לשלוח אליו.
תתמודד עם זה.״אמרתי.
״למה את עושה לי את זה?אני רוצה לשמור עלייך״הוא סינן.
״אני מסתדרת לבד״אמרתי ופתחתי את ספר הקריאה שלי.
״אין בעיה מיה,תזכרי את זה״הוא אמר ויצא מהכיתה.
אני שונאת את הריבים האלה עם מאור,לא הריבים השטותיים שבהם אנחנו סתם מתגרים אחד בשני.
אלה הרציניים,אלה שאנחנו יכולים לא לדבר גם שבוע או שבועיים.
מאור שומר עלי,או ככה לפחות הוא חושב.
כל בן שהעז להתקרב אלי לאורך כל השנים בתיכון,קיבל חבורת ערסים שמאיימים עליו בבית ספר.
הוא לא בריון,אחד כזה שיורד על החננות בשכבה,עד שזה מגיע אליי.
ופספסתי כבר בחורים כאלה שאפילו פחדו לגשת אלי בגלל השמועה שאח שלי עלול לפגוע בהם,אחד מהם היה רוי,הוא תמיד מצא חן בעיניי.
הוא היה גולש ונראה טוב כל כך,שונה מהבנים הבנאליים בבית הספר.
היו בנינו מבטים קטנים,כשהייתי יושבת עם כל החברות ומאור לא היה באיזור,הוא אפילו העז לומר לי שלום.
אבל חברה טובה שלי,ליאור סיפרה לי שרוי אמר לחבר שלה שהוא לא יתחיל איתי בחיים בגלל אח שלי,הוא לא מהאנשים שאוהבים לסבול.
״מיה״שמעתי לפתע,
״הכל בסדר?״שאלה המורה ענת.
״כן…״מלמלתי.
״יפה,אז לסגור את ספר הקריאה ולפתוח את ספר היסטוריה,אנחנו מתחילים ללמוד.״אמרה.

נטע

סוף סוף יום הלימודים המתיש נגמר,אני שונאת את ימי הלימודים הראשוניים.
לא באמת לומדים בהם,סתם כותבים הקדמות וכו…
״אז אנחנו נהיה שלושתינו בחדר?״שאלה מיה כשגררנו את המזוודות אל מגורי השמינסטיות.
״כנראה״סיננתי.
רימון האדמונית שתקה,היא לא מוצאת חן בעיניי,אני אפילו לא יודעת למה.
נכנסנו אל המגורים,במרכז כל קומה,עמדה עמדה עגולה בתוכה מזכירות לבושות במדים מחויטים,הן סימנו לכל אחת לאן לצעוד וחילקו מפתחות.
״אתן חדר 12 מתוקות,קומה שנייה״מזכירה חייכנית הגישה לנו מפתח.
״ואוו…איזו השקעה״סיננה מיה כשצעדנו אל החדר.
נכנסנו אל החדר,הוא היה צבוע בסגול לילך,עם מיטות ירוקות ודלתות ורוודות.
הוא היה נקי,והמיטות מוצעות.
ציפיתי למשהו שונה לגמרי,והאמת היא שהייתי נורא מופתעת הוא אפילו הזכיר לי את החדרים בקמפוס.
״אני במיטה הזו״הצביעה רימון על מיטה בצד ימין.
״וואטאבר״סיננתי.
״תגידי״היא הביטה בי ״מה הבעיות שלך איתי?״.
״שום בעיות״משכתי בכתפיי והנחתי את המזוודה על יד המיטה השמאלית.
״אז תפסיקי עם גלגולי העיניים בבקשה״היא אמרה ונזרקה על המיטה.
״אל תגידי לי מה לעשות חמודה״אמרתי והרגשתי איך מעצבנת אותי.
״אז אני באמצע?״שאלה מיה מגחכת,היא דווקא חביבה עליי,היא נראת תמימה וטובת לב.
יש לי מין קטע,הרושם הראשוני שאני מקבלת מאנשים יהיה היחס שהם יקבלו.
״אני אצא להביא לנו שמפויים ומגבות״סיננה רימון ויצאה מהחדר בטריקת דלת.
״קצת שקט…״סיננתי ופתחתי את המזוודה מתחילה לפרוק את הבגדים אל תוך הארון.

דביר

״אז אנחנו באותו חדר,אחי?״
״כן״מאור הזה ענה,הוא בקושי הביט בי.
שתקתי,אני לא יודע מה הקטע של ערסים תמיד,הם שותקים תמיד ויש להם מבט מאיים תמיד.
נכנסנו אל בניין בו עמדות עגולות ובתוכם גברים לבושים במכופתרות,
״אסור להכניס בנות לחדר,אסור להכניס שתיה או אוכל לחדר,ובטח שלא להדליק אש.
יש זמזם שיזמזם ברגע שאש תודלק בחדר,אם תתפסו תושעו.״אחד מהם ירה בבת אחת.
״אתם בחדר 22 קומה שלוש.״
״מה זה זה״סינן מאור,
אז הוא מדבר לפעמים?.
נכנסתי לחדר ואז נזרקתי על מיטתי,הטענתי את הפלאפון ונכנסתי לוואטסאפ שהיה מוצף בהודעות.
גם מאור ישר הטעין את הפלאפון והחל להסתמס,הוא הקליט הקלטות בוואטסאפ לחברות שלו והשתמש בכינויים ״כפרה״ ״אחי״ פעמים רבות.
הוא הדליק סיגריה והחל לעשן אותה,
״אחי זה יזמזם״אמרתי לו.
״שיזמזם אני מת לסיגריה מהבוקר״הוא אמר והמשיך להקליט.
״אז עזוב בוא נצא גם אני חייב לעשן״אמרתי.
״אתה מעשן סיגריות?״הוא שאל בהרמת גבה.
״לא סיגריות…משהו אחר״חייכתי.
״אתה רציני?״הוא שאל ״יש לך פה?״.
חייכתי חיוך ערמומי ושלפתי מהכיס את השקית שברנר הביא לי.
״לע…״הוא השמיע בחיוך וכיבה את הסיגריה.
״בוא בוא״.
חיפשנו את המקום הכי מבודד בפנימיה,בכל מקום ישבו תלמידים,התעצבנו בכל פעם ששיערנו שהמקום טוב ואז צץ איזה תלמיד.
לבסוף מצאנו פינה מאחורי כל המבנים,מוקפת בשיחים ועצים,וצמודה לגדר.
שלפתי את השקית והתחלנו להדליק אותה,אני שאחטה ואז הוא.
בהתחלה שתקנו ואז הסטלה התחילה להשפיע אז התחלנו לזרוק בדיחות על בנות או על מה הסטלה עושה לך.
״נטע הזו,יש עליה אה?״שאלתי מגחך.
״כן…״הוא חייך חיוך חולמני ״אבל על אחותי לא,תיזהר״.
החיוך נמחק,ואפילו הסאטלה כבר לא השפיעה על הפנים שלו,הוא הביט בי במבט מרתיע.
ועכשיו אני מבין למה הוא לא מדבר איתי מילה,אני מת על האקשן הזה.

מאור

אני לא זוכר כלום מאתמול,אני אפילו לא יודע איך הגעתי לחדר שלנו.
פתחתי את העיניים וכאב ראש חזק תקף אותי,מה הטחון הזה הביא לי לעשן?
״אחי אתה נראה כמו תחת״הוא סינן וצחקק,הוא עמד מול המראה וסירק את שיערו בג׳ל לצד.
״אני נראה כמו תחת?אחי אתה נראה כמו טמפון משומש״אמרתי והוא צחקק.
״מה זה מה הבאת לנו אתמול?חשבתי שאתם הטחונים מעשנים דברים טובים״אמרתי.
״איך אתה יודע שאני טחון?״הוא שאל.
״השמש שזורחת לך מהתחת מסגירה אותך״סיננתי והוא חייך.
״ואתה ערס״הוא אמר.
״אה וואלה?מאיפה אתה יודע?״שאלתי.
״הזהרת אותי אתמול מלהתעסק מאחותך,והיית מחוק אחי.זה רק ערסים״הוא גיחך.
רציתי להתפקע מצחוק,אבל התאפקתי כדי להראות לו שאני רציני לגבי זה.
אם הוא היה יודע כמה החברים שלי צוחקים עלי שאני האשכנזי של החבורה,הוא לא היה מדבר ככה.
אבל אני אשאר בתדמית הערס,אולי היא עוד תואיל לי.
״קיצר חבר שלי הגמור נראה לי קטף את זה מהגידול הביתי שלי,זה היה אחד מחורבן…״הוא אמר והתבשם.
״אשכרה.״אמרתי.
צעדנו אל חדר האוכל מדברים על מסיבות טובות ששתינו היינו בהם ואף פעם לא נפגשנו,הוא אמר שלא ידע שדרומיים באים לתל אביב,כי הוא חשב שיש מסיבות ממש טובות בבאר שבע.
ואני אמרתי שזה סתם בשביל הפוזה,אבל בתאכלס באמת שאין כמו באר שבע.
נכנסנו אל חדר האוכל,מביטים מסביבו,מלא תלמידים ישבו ואכלו.
״ואוו,כמה בנות…״סיננתי.
״כן אה,וכולן נראות טוב.״אמר,ראיתי את מיה עומדת ומצחקקת עם נטע,היא לבשה את החצאית שאני מעיר לה עליה כל הזמן.
קלטתי גם את דביר מביט בה,תפסתי בלחייו וסטרתי לו סתירות קטנות.
״תזהר אחי,אה?״שאלתי.
״יאלה די…״הוא דחף אותי.
״חכה שניה״סיננתי.
התקדמתי אל מיה,משכתי בידה מזיז אותה מנטע שחייכה אליי.
״מה זו החצאית הזו?״
״די כבר מאור!״היא התעצבנה ואז המבט העצבני שעל פניה חלף להיות בוחן.
״מה זה?״היא שאלה
״מה?״
״העיניים שלך אדומות״היא אחזה בפני ואני התרחקתי והיא שוב אחזה,
״עישנת משהו?״