אנחנו ילדים של החיים-פרק 1

מיה

״הגענו״אומר מאור וקוטע את הקריאה שלי בספר.
״חיים חדשים״סננתי מביטה על השלט,
׳פנימיית בדרכו נלך,פנימיית ניסוי חברתי׳.
אנחנו יורדים מהאוטובוס וגוררים את המזוודות על חול החצץ,ואני פתאום מבחינה בילדים רבים כמונו,כאלה נסעו גם הם באוטובוס אל המקום הזה.
״אני כבר רואה פה כמה עם פוטנציאל״אומר לי מאור בחיוך טיפשי.
״אתה כל כך מטומטם לפעמים״אני מגלגלת את עיניי ומתקדמת.
שער ברזל שנראה חלוד למדי נפתח בפנינו,עשרות מתבגרים שועטים לתוכה,ואני מרגישה את ההתרגשות עולה בדרגתה.
״היי!אתם!״אנחנו שומעים ומבחינים בגבר גדול מימדים מצביע עלינו,
״אתם וודאי התאומים אוחנה,לא?״.
״כן״אנחנו עונים יחד.
״הו!שמעתי עליכם הרבה,אני סגן המנהל,יוסף.נעים מאוד״הוא מושיט לעברנו יד.
מאור עדיין מביט בו במבט המום,ואני כבר יכולה לקרוא את המחשבה שעוברת לו במוח-
״מי זה האיש השמן הזה,שלא יגע בי.״
אני לוחצת את ידו על מנת לתת דוגמה למאור,אבל מאור מוותר ומחליף נושא,הוא שואל את סגן המנהל מאיפה הוא יודע מי אנחנו.
וסגן המנהל עונה שכל השמינסטים האמיצים שהחליטו לעזוב את החברים של חמשת השנים יחדיו,הם מושא להערצה של הפנימייה הזו.
הוא מוסיף שיש לו בנוסף זיכרון חד,ושגם הרבה יותר קל לזכור תאומים מאשר תלמיד יחיד.
אני מהנהנת להסכמה מתוך נימוס,אבל מאור כבר מסמן לי בעיניו שהוא רוצה שנלך משם,ואני כבר יודעת שהוא רוצה לעשן סיגריה.
אבל כשאנחנו כבר מצליחים לסיים את השיחה עם הסגן,אישה מתולתלת וחייכנית מבקשת שנניח את המזוודות בכניסה להנהלה ונכנס אל הכיתה י׳ב (6),היא מוסיפה שהיא תהיה המחנכת שלנו ושהיא שמחה לראות אותנו.
אני מבחינה מסביבי בכך שעוד מורות עומדות לידה וגם הם מקבלות את תלמידי י׳ב אל כיתתן.
זה כל כך אירוני,משום שבכיתה י׳ב אנחנו מתחילים התחלה חדשה,וזה מרגיש כמו כיתה ז׳.
אנחנו נכנסים אל הכיתה הקטנה,שבמרכזה רק שמונה כיסאות,וליד כל כיסא שולחן קטן.
״מה זה,זה רציני?״אני שואלת.
״מה?״המורה ענת מחייכת אלי.
״אנחנו רק שמונה תלמידים בכיתה?״אני שואלת.
״כן,אתם תבינו את הרעיון בקרוב…״היא מחייכת,אנחנו מתיישבים ואני מתחילה לבחון את הדמויות החדשות בחיי.
יש בחור אחד שיושב בכיסא הימני בשורה האמצעית,הוא מתעסק בפלאפון שלו.
אני מביטה בו,והוא תופס את עיניי,הוא לבוש בחולצת ג׳ינס ומכנסי חאקי.
העיניים שלו נראות מהפרופיל בצבע כחול,ושיערו בהיר.
״שלא תחשבי על זה״לוחש באוזניי מאור ואני נבהלת.
״מטומטם!״אני צועקת,והבחור מימין מסתובב להביט בנו.
״את בסדר?״הוא שואל אותי ואני מרגישה את לחיי בוערות.
״א…אני…כ…״
״אנחנו אחים,הכל בסדר״מאור מסמן לו ומטה את הראש כלפי מעלה,במבט המאיים שלו.
״אחלה״הבחור מגלגל את עיניו חזרה למסך שלו.
״א…א…אני״מאור מחקה אותי ״שלא תחשבי על זה,שמעת?״.
״אחשוב על מה?״
״עליו,את מבינה אותי?״הוא מביט בי ומכווץ את עיניו,
״אתה חייב למצוא חיים,הפרידה מלבנת לא עשתה לך טוב״אני עוקצת אותו.
״׳הפרידה מלבנת לא עשתה לך טוב׳״הוא מחקה אותי בקול צפצפני,
״לפחות מישהי שמה עליי!״הוא צועק ויוצא מהכיתה.
אני לא יודעת מה יותר מביך,זה שנשארתי בחלל הריק עם החתיך מימין,או מה שמאור צעק.
יש שתיקה ארוכה ואני תוקעת את הראש בתוך הספר שאחזתי בידי.
״אני בטוח ששמים עלייך״הוא אומר פתאום,ואני מזיזה את עיניי מהספר אליו,
״אני דביר,ואת?״.

נטע

״שיהיה לך בהצלחה גברתי״הוא אומר כשאני מביטה בגועל שנשקף לעיניי.
״כן…אני אצטרך את זה״אני אומרת ״טנקיו דוד״.
המילים באנגלית לפעמים נפלטות לי,למרות שאבא מתעקש שאני צריכה להיות ישראלית לכל דבר בישראל.
רק חבל שהוא נזכר בזה אחרי שלוש שנים בהם ביליתי בלונדון.
אני גוררת את המזוודה שלי,אבל היא מחליטה להתקע במסמר,אני נאבקת במסמר אבל היא מתעקשת לעמוד שם.
״את צריכה עזרה?״בחורה מתולתלת שואלת אותי,
״רגע…את בוודאי נטע,היי!אני ענת המחנכת שלך!״.
״היי…״אני עדיין פוזלת למזוודה.
״אני אקח אותה להנהלה,בינתיים תכנסי לי׳ב (6).״היא אומרת.
״אבל המזדווה שלי,יש בה דברים יקרים…״אני אומרת וחושבת על האייפדים שהחבאתי בתוך הכיסים הפנימיים שבמזוודה.
״הכל בסדר,יהיה פה איש צוות שישמור על כל המזוודות״היא אומרת ״יאלה,תכנסי לכיתה שלך״.
אני נאנחת וצועדת אל הכיתה שלי,אני נכנסת ושני תלמידים יושבים שם.
הם מדברים בניהם בשקט,האחת בעלת מראה ישראלי מזרחי,ואני חושבת שאם היא הייתה מורחת אודם אדום וקצת עיפרון לגבות הייתי בטוחה שהיא פרחה מן המניין.
הבחור בהיר ובלונדיני,אני תוהה אם הבלונד שלו הוא אמיתי או מחומצן.
״היי״אני קוטעת את שיחתם,
״אני נטע״.
״היי״הבחור הוא הראשון לדבר,והוא בוחן אותי מכך רגל ועד ראש,אני כבר רגילה לזה.
״אני עומר״.
״ואת?״אני מתקדמת אל הבחורה שמביטה בשנינו בשתיקה,אני מנסה תמיד לעזור לאנשים ביישנים לדבר.
״מיה״היא מחייכת אלי,
״את בריטית במקרה נטע?״היא מוסיפה בחיוך מובך.
״איך זיהית?״אני שואלת,בדרך כלל אין לי מבטא שמסגיר אותי.
״אני אוהבת סדרות בריטיות,ובכלל את התרבות…את נורא כזו״היא אומרת.
אני מרימה את גבותיי מהפתעה,היא חכמה,ציפיתי לציפור צייצנית ושטחית.
״יפה יפה…אני חושבת שנתסדר מיה״אני אומרת.
״מיה היא אחותי!״אני שומעת לפתע ומסתובבת,הבחור הכי יפה שראיתי מעולם מופיע מולי.
הוא בעל עיניים ירוקות ושיער מגולח לגמרי,כשרק נקודות שחורות על ראשו.
״תמיד אומרים שאנחנו מזכירים אחד את השני״.
״אה באמת?״מיה שואלת ״מתי בדיוק אמרו דבר כזה?״.
״מיה נורא ביישנית״הוא מתקרב בחיוך ״אבל שנינו מסתדרים ממש מהר עם אנשים.״
״סבבה״אני מחייכת אליו בחיוך פלרטטני.

רימון

״ביי מותק,תמיד תזכרי,אל תייהי עצמך.אף פעם.״אבא אומר את הבדיחה הקבועה שלנו.
״תמיד תזכור לא לספר את הבדיחות שלך לעוד אנשים אבא,אני הבת שלך,אני אקבל אותך למרות הכל…אנשים אחרים לא!״אני אומרת והוא מוציא אליי לשון.
אני גוררת את המזוודה האדומה אל תוך המקןם הענק שנפרש אל עיניי.
עשרות מזוודות שוכבות ליד מבנה עגול,
״סליחה?״אני שואלת אדם ששקוע בפלאפון שלו.
הוא מרים את עיניו אליי,עיניו ישר מביטות בשיער האדום שלי.
אני לעולם לא אזכה לשנות את הרושם הראשוני שלי,השיער האדום שלי תמיד נמצא שם,אם ארצה או לא.
״איך אני יודעת איזה כיתה אני?אני שמיניסטית״אני אומרת.
״כן…את יודעת שהלימודים התחילו לפני חצי שעה?״הוא שואל.
״כן,אני באה מרחוק״אני מתרצת,ושוב נזכרת בבוקר שלי,עם כל הבלאגן של האריזה מסביב למיטה.
״טוב״הוא מביט בי במבט לא מסופק ״איך קוראים לך?״.
״רימון,רימון לב״אני אומרת.
״רימון?״הוא מכווץ את עיניו,כמו כל אדם שני ששומע את השם המוזר שלי.
״רימון,רימון.בגלל השיער האדום שלי…״אני מסבירה כמו תמיד.
״אה…אבל זה כינוי,נכון?״הוא שואל.
״לא,לא.ההורים שלי חשבו שהם שנונים״אני אומרת ומגלגלת את עיניי.
״נו טוב…״הוא אומר ומביט בדף שאוחז ״את בי׳ב (6),תשאירי את המזוודה כאן.״
אני מושכת בכתפייה וזורקת את המזוודה בין כל השאר.
אני פותחת את הדלת של הכיתה,וארבע תלמידים מביטים בי בעיניים פעורות.
אני לא יודעת מה יותר מדהים אותם,השיער האדום שלי או החולצה הכתומה עם הפסים הירקרקים שאמא קנתה לי בהודו.
״אהלן״אני מסננת בחיוך,והם עדיין שותקים.
״איזה מגניב השיער שלך!״אומר נער בעל עיניים ירוקות.
״תודה״אני מחייכת אליו והוא כבר מוצא חן בעיניי,למרות שהוא נראה קצת ערס עם כל תכשיטי הזהב שעליו,אני די דוגלת בקבלת השונה.
״את בוודאי רימון…אני המורה ענת״היא מחייכת אליי,
״אני לא אוהבת איחורים״היא מוסיפה בגיחוך.
״כן,פשוט באתי מרחוק.״אני שוב משתמשת בתירוץ העלוב שלי.

מאור

״כמו שאתם יודעים,אתם הגעתם לבלות את השנה האחרונה שלכם בפנימיה הניסויית שלנו,אנחנו בוחנים את החברה המתבגרת.
אתם לא אמורים לדעת את הניסוי,כדי שתוכלו להתנהג בצורה הטבעית לכם.
אתם נבחרתם על ידי בתי הספר שלכם בערים השונות מהסיבה שהם חושבים שאתם מייצגים סקטור מיוחד,או שאתם מיוחדים בעצמכם.״המורה ענת יורה בבת אחת,אבל עיניי לא זזות מהבחורה המדהימה שמולי.
אני בחיים לא הרגשתי ככה,בשניה הראשונה שנכנסתי לכיתה ושמעתי את הקול שלה הרגשתי שאני רוצה לראות מי זו מדברת.
שהיא הסתובבה הרגשתי שאני רוצה לדעת מי היא.
היא כל כך יפה,אני לא יודע מה עושה לי את זה יותר,זה שהיא גבוה רזה ומחוטבת,השיער הבלונדיני והעיניים החתוליות.
או זה שהיא יושבת בביטחון מלא,ואני רואה עליה שלמרות שהיא נראת ילדה טובה היא חיה רעה מבפנים.
״אני מבינה שלבנת כבר לא בראש שלך,הא?״לוחשת לי מיה.
״הכלבה הזו כבר ממזמן לא בראש שלי.״אני משקר,למה היא מזכירה לי אותה.
״כן בטח…״היא אומרת ״רק שלא תהיה לך פה לבנת 2״.
״לא נראה לי שיש עוד בחורה שתעז לבגוד בחתיך כמוני״אני בטעות צועק את מה שהתכוונתי ללחוש,וכל הכיתה מביטה בי.
״מאור,רוצה לשתף את הכיתה במה אתה מרגיש?״שואלת המורה,ואני פתאום נזכר שלא עישנתי מאתמול בלילה.
״אני האמת היא ממש חייב להתפנות.״אני אומר,והיא מחייכת ואומרת שפה מותר לצאת מתי שמרגישים צורך,אני חושב שאני כבר מחבב את המקום הזה…

דביר

סוף סוף החפירה הזו עם המורה מסתיימת ואנחנו משוחררים לצאת אל רחבי הפנימיה,אם יש משהו שאני שונא בבית ספר זה הימים הראשונים.
אני חושב על השכבה שלי עכשיו,בטח הם עושים מסיבה מטורפת ברחבה המרכזית בבית הספר ומכפכפים את השביעיסטים,כל כך חיכינו לזה,להיות הגדולים של בית הספר.
אני יודע שכולם יתגעגעו אליי,הייתי די דומיננטי בשכבה שלי,כולם ידעו מי זה דביר לאונשטיין.
אבל אני תמיד מחפשת לגעת במקומות שלא ביקרתי בהן,אני חייב עקשן,חייב קשיים,שונא שהחיים הם קלים מדי.
אני מסתכל סביבי,רוב השמינסטים פה הם חדשים,כמוני.
אבל יש קבוצה של כ-20 וותיקים שהגיעו לפה כבר בכיתה ט׳ ואני מזהה אותם לפי כך שהם יושבים במעגל מורחב ומצחקקים בינהם.
אני רואה כמה בנות שכבר פוזלות לכיווני ואחת מהן אפילו מסמנת לי להצטרף אליהם,אני מביט מסביבי בהתלבטות ורואה את החננה השווה מהכיתה,מיה הזו.
אני מסמן לוותיקה שבפעם אחרת,וצועד אליה.
היא שקועה בספר המחורבן שהחזיקה מהרגע שראיתי אותה.
״את לא אוכלת?״אני שואל אותה ומתיישב מולה.
היא מרימה את מבטה אלי,אני מרגיש שהיא מתרגשת ממני,מעניין כמה חברים היו לה כבר.
״אמ…עוד מעט.״היא אומרת ומצמידה את הספר לבטנה.
״אז מאיפה את,את ואח שלך?״אני שואל,הם בטוח מעיירת פיתוח או משהו כזה לפי האח הערס שלה.
״אנחנו ממושב ליד באר שבע״היא אומרת.
״וואלה?״
״מאיפה אתה?״היא שואלת.
״תל אביב״אני אומר והיא מהנהנת,
״רוצה שנלך לעשות פה סיבוב?״.
העיניים שלה מתרחבות,עכשיו אני די בטוח שאף פעם לא היה לה חבר,יש לי מטרה חדשה.
״כן״היא אומרת,ידעתי שזו תהיה התשובה שלה.