אנחנו ילדים של החיים-פרק היכרות.

״רימון!״
״רימון!״
״רימון!״
אוי אלוהים,האישה הזו לעולם לא תרפה ממני.
קמתי מהמיטה בבת אחת,במהירות כזו שאחרי זה מסתחרר לך המוח לפחות שעתיים.
״קמתי!קמתי!״צרחתי ונאנחתי אנחה ארוכה.
המזוודה האדומה שלי שכבה בצורה פתוחה על הרצפה,נזכרתי שדיברתי אתמול בלילה עד השעות הקטנות של הלילה עם תום,שלא הצלחתי להתרכז באריזה.
״רימון״היא דפקה על הדלת,והפעם הקול של היה נשמע מאוד קרוב,כאילו שהיא לא בקומה התחתונה.
״את מוכנה?אבא יקח אותך עוד חצי שעה!כדי מאוד שתהיי מוכנה.״
״למה כל כך מוקדם?״אני צועקת בקול מתבכיין.
״מוקדם?!״היא צורחת״רימון השעה 7:00,הנסיעה לשם אורכת שעה.זה נראה לך כמו שעה מוקדמת?״.
״טוב די!״אני מתעצבנת גם״תני להתארגן בשקט!״.
והיא עדיין מאחורי דלת החדר הסגורה,ממלמלת לעצמה כמה שאני חצופה ומפוזרת,ושהדור הזה הוא מחדל לאנושות.
אני בועטת במזוודה אל כיוון הארון,ואז זורקת בגדים ועוד בגדים אל תוך המזוודה,בלי שום מחשבה או תכנון.
ככה זה שיש לך חצי שעה לסיים לארוז.
אני דוחפת לתיק הרחצה את הבושם היחיד שלי,ואת כל הדברים הנחוצים לאישה,לא בקטע הטיפוחי.
אלא הצורך האמיתי של האישה.
אני לא באמת מוכנה אז אני פשוט סוגרת את המזוודה,ולובשת משהו שאמור להראות נורמלי לרושם ראשוני,למרות שאני לא כשרונית מדי בכל מה שקשור לרושם ראשני.
הצעקות של אמא,והלחץ של אבא שעוד מעט יתחילו הפקקים גורמים להפסיק לחשוב ופשוט לרוץ עם המזוודה הארורה ואז לגלגל אותה במורד המדרגות.
״אף פעם היא לא תהיה מוכנה בזמן הילדה הזו״אמא מסננת לעצמה ואז דוחפת לידי סנדוויץ׳ בשקית ובקבוק מים.
״אמא…״אני באה להזכיר לה שאני לא אזקק לזה כנראה יותר,אבל היא מתעקשת.
״לנסיעה…לנסיעה…״היא אומרת ואז נושקת על לחיי ונפרדת ממני לשלום.

״אתה מתרגש אחי?״הוא שואל,
״בטח,כולי פרפרים״אני מסנן בחצי חיוך,ואנחנו טוחבים את שתי המזוודות הגדולות אל תוך פגאז׳ המכונית שלי.
״ניסוי חברתי,מה?״הוא אומר ומוסיף חיוך,
״ניסוי חברתי״.
״אתה משוגע אחי,משוגע וקצת טמבל.״הוא אומר ומצחקק.
״בימנו קוראים לזה ׳לא רכיכה כמוכם׳״אמרתי ואז נכנסתי אל מושב הנהג.
״דיבורים…אתה רק דיבורים…״הוא נשען על החלון הפתוח שלי.
אני כבר מסובב אל המפתח אל כיווני ומתכוון לצאת אל הדרך,
״תביא רגע תכף יד שלך״הוא אומר והחיוך שהופיע על פניו לא שם יותר.
״ברנר,מה השטויות שלך הפעם?״אני משועשע.
״תביא כבר תיד״הוא אומר.
אני מגלגל את עיניי ומושיט לו את כף היד,הוא מניח בתוכה משהו שמרגיש קטן ואז סוגר אותה לאגרוף.
״מה זה אחי?קונדומים?כי אם כן,אתה יודע שאני לא צריך,יש לי מספיק״אני מגחך״.
״נסיעה נעימה מתוקי״הוא אומר בפרצוף נשי ואז מתרחק מהמכונית.
אני פותח את כף היד ושקית לבנה עם עלים בתוכה מופיעה לנגד עיניי,מריחואנה זו אחלה מתנת פרידה.
אני מביט במראה האחורית ואז נותן פול גז.
הפלאפון לא מפסיק לצלצל,אני מנסה להתעלם אבל היא לא מפסיקה,הבחורה יותר נחושה מברנר כשהוא מסמן מישהי במסיבה והיא לא נענת לו.
״הלו״
״דביר״היא אומרת בקול פתייני.
״מה?״
״אני חשבתי על זה,הקללות שקיללתי אותך,והכל…״היא משתתקת,
״אני רוצה שנחזור״.
״לא יקרה״אני אומר.
״למה?״היא שואלת בקול חצי נפגע חצי עצבני.
״כי נשבר לי כבר מילדות כמוך,שחושבות שבגלל שהן כוסיות אז מותר להן להיות יותר מטומטמות מאוהד של ביתר ירושלים.״אני אומר,והיא יודעת כמה אני מעריך את הטמטום עד גבול הבלתי אפשרי של אוהדי ביתר.
״אתה בן זונה!״היא צועקת ואני פשוט מנתק וממשיך בנסיעה.

אני מביטה ברשימה של הדברים,ליד כולם מסומן וי,אבל אני חייבת לוודא שהכל אכן נמצא.
אני די קריטית בקטע הזה,כי אם יש משהו שיותר משגע בעולם,זה לצאת מהבית ולא להיות בטוח אם כיבית את הדוד,או אם לקחת את המטען.
״נו קרצייה יש לך הכל״הוא אומר ומעיף את הדף מידי,גורם לי לטפוח על לחייו ולצרוח עליו שאני לא מבינה למה הוא חייב להיות כזה בלתי נסבל.
״אנחנו נפספס את האוטובוס לחרבונה הזו״הוא אומר ונוגע במסך הפלאפון שלו,מראה לי את השעה.
״׳החרבונה הזו׳״אני מחקה אותו ואת הפרצוף שעשה,
״מה אתה משחק אותה?אני יודעת שהיית ער אתמול עד 3 בלילה מרוב התרגשות.״.
״שטויות״הוא הניף את ידו בביטול ״פשוט שיחקתי באקסבוקס״.
״אתה בעצמך אמרת שאתה מת להגיע ׳לחרבונה הזו׳״אמרתי.
״רק בגלל הבנות…״הוא קרץ לי.
״אה הא…״אמרתי בטון לא מאמין,ואז הוספתי מעט סומק ללחיי.
״שומעת?״הוא שאל בזמן שמרחתי מעט מסקרה.
״כן״אמרתי בפרצוף המסקרה שלי.
״גם אם תמרחי על עצמך את הפנים של בר רפאלי,שום דבר לא יתקן את איך שאת נראת.״הוא אמר.
״האהאהאהא!״צרחתי ותפסתי את בטני ״אני כמעט ולא נושמת מרוב שאתה מצחיק!״.
״טוב חלאס״הוא חזר להיות רציני,
״חייבים לזוז מיה.״הוא גרר אותי ביד אחת וביד שניה את המזוודות של שנינו,ואני רק צעקתי עליו שלא יגע בי עם הידיים המטומאות שלו.

״זה הקו שלנו נכון?״שאלה מיה והצביעה על אוטובוס עם המספר ׳984׳.
״כן,אני חושב שהוא מגיע לכאן פעם בעשור.״אמרתי וכיווצתי את עיניי שהיו בדיוק אל כיוון השמש,על מנת לוודא שזה אכן המספר.
״כמה זמן בערך יש לנו בנסיעה הזו?״היא שאלה כשבחרנו במושב שליד הדלת האחורית,זה המושב הכי נוח ומאוורר.
״זין,יש לנו איזה שעתיים וחצי שלוש ליסוע״אמרתי ורק חשבתי על העובדה שאני אצטרך לא לעשן שעתיים וחצי והרגשתי איך העשן יוצא לי מהמוח.
״אתה מבין שבפנימייה ההיא גם לא יהיו לך יותר מדי הזדמנויות לעשן?״היא שאלה ואחזה בספר קריאה,לפעמים אני לא מבין למה אלוהים החליט שיש בנינו קשר דם.
זה כמו תקלה בפס ייצור.
״למה?״שאלתי בפרצוף שמסמן לה כמה אני נגעל מהעובדה שהיא הולכת לקרוא ספר בנסיעה.
״כי הפנימייה מורכבת מאנשים איכותיים,לא כאלה שרואים ספר ונגעלים מאור.״היא הדגישה את השם שלי בסוף משפט.
״כל האנשים האיכותיים שלך,יכולים לנגב לי את התחת עם אחד מהדפים בספר שלך.
עכשיו סתמי או שאני ישים פה מתן גלילוב על רמקול ולא באוזניות.״אמרתי.
״אוי לא…רק לא מתן גלילוב״היא אמרה ואז פתחה את הספר ונקברה לתוכו.
אני בכל זאת לא וויתרתי על מוסיקה והנחתי את האוזניות אל תוך אוזניי,אבל הסמס הארוך שנשלח עם השם שלה גרם לי להיעצר,ולליבי להאיץ.
״אני יודעת שזה אולי לא מתאים,אבל אני לא יכולה לסבול את העובדה שאני לא אראה אותך יותר.
ואני לא מסוגלת להפסיק לחשוב עלייך מאור,כל לילה הכרית שלי רטובה מדמעות.
טעיתי,טעיתי בגדול.אבל אני תמיד יאהב אותך מאור,לא משנה כמה בנות תמצא בפנימייה ההיא,אני לא אוותר עליך לעולם.!״
התעלמתי מההודעה,
ואז היא שלחה עוד אחת.
״אתה מתעלם,אני יודעת שאתה ממש כועס כי לא ניסית להסתיר את זה,והוואטסאפ מסמן לי שני וי כחולים.
כולם יתגעגעו אליך מאור,תהיה בטוח.״
אני שוב מתעלם ממנה,אלוהים,תוציא כבר את הזבל הזאת מהראש שלי.

״גברתי״ היד שלה נוגעת בי,
״צריך להתעורר.״
״תמרה,כמה פעמים אמרתי לך שאין צורך ב׳גברתי׳ או כאלה?״אני שואלת.
״סליחה גב…נטע.תתלבשי,האוכל והמזוודה כבר מחכים לך למטה.״
״בסדר״אני נאנחת.
אני מתלבשת בשמלה בגוון הורוד עתיק,ומסרקת את השיער שלי לצמה בהירה וארוכה על כתפיי.
אני לא רוצה בזה,אני לא רוצה בשום דבר מזה.
היה לי טוב שם עם ג׳רי ולואי וגם מייקל,והחברה הבת היחידה שהיתה לי,קמיל.
כמה שאני אתגעגע לקמיל…
אני לא יודעת מה יותר מבאס אותי,המעבר למדינה שונה לחלוטין ממה שהייתי רגילה.
או העובדה שאני צריכה לסבול את ההורים שלי ואת כל העובדים המפוחדים שהם מחזיקים.
אחרי סאגת האיפור שאני אוהבת למרוח על פניי,אני סוף סוף יורדת במדרגות.
אני אוכלת את הצלחת המסודרת להפליא שתמרה מכינה לי,ואז אני אומרת שאני מוכנה.
״מותק שלי!כמה שנתגעגע!״
״אמא…לא ראיתם אותי שלוש שנים,מה ההבדל?״
״נטע,מספיק.״אבא אומר ומסדר את עניבתו.
״מה?אבל זה נכון.זה בסך הכל מעבר מפנימייה אחת,לאחרת…״אני אומרת.
״תיהי ילדה טובה,את מבטיחה?״הוא מביט בי.
״אני לא מבטיחה שום דבר אבא״אני אומרת ויוצאת מהבית,יודעת שזה בסך הכל המילים שהקול הנפגע מבפנים מוציא.
הרי לא באמת אכפת לי מהפנימייה המזורגגת ומה שהולך שם,אני עדיין חושבת על החברים שלי שנהנים בשנה האחרונה בתיכון,בלעדיי.