אנושי או אולי יותר מזה?: פרק חמישי

ישבתי על גג הבניין וקיוויתי שהוא יגיע.
הייתי אמורה להגיע כבר לפני כמה ימים, אך בגילי, הזמן נזיל יותר, אין לו את אותה משמעות שיש לו בשביל כריסטופר, מה שדי יקשה הכול.
"מה את עושה פה?" הוא לא נשמע כועס, לא בדיוק, הרגש הזה קצת יותר מוחשי, זה נשמע יותר כאילו הוא מתעב אותי, ואני לא יכולה לומר שזה לא מובן לי, הרי הוא כבר הזסביר לי שהוא דאג לי, והעלמות למספר ימים, ובכן אני בטוחה שהיא לא שיפרה דבר.
"הבטחתי שאני אגיע, לא?" אני אומרת ומנסה להתנהג כאילו הכל כרגיל, אך המבט הזה בעיניו, הוא גורם לי לקפוא באמצע תנועה, הוא פשוט מקפיא אותי.
"תקשיב," אני אומרת, ולוקחת צעד לכיוונו, אך הוא לוקח צעד אחורה, ואני מבינה שזה לא יעבוד.
אני לוקחת צעד שמאלה, והוא כמו שציפיתי לוקח צעד ימינה, וכך אני ממשיכה עד אשר אנחנו עושים חצי עיגול מושלם.
הוא מרגיש כמו חיה לכודה כאשר הוא מבין שעבדתי אליו, אני יכולה לראות זאת בעיניו, אך אני לא יכולה פשוט לתת לו ללכת.
"פשוט תקשיב לי." והפעם קולי מצווה, והוא פשוט נשאר לעמוד שם, עיניו יורות גיצים לכיוני אך אני לא מתכוונת לתת לו ללכת.
"אני מצטערת," אני אומרת קולי רך יותר הפעם."פשוט היו לי דברים דחופים לעשות." זה היה תירוץ עלוב, ואני ידעתי את זה, אך לא ידעתי מה יש עוד לומר.
הוא הביט עליי רק עוד רגע אחד, ואז התיישב על קצה הגג, מיותר לציין שלא היה לי מושג מה אני אמורה לעשות.
נאנחתי והלכתי להתיישב על ידו, הוא לא זז ממני, אך הוא גם לא עשה שום תנועה לכיווני.
"אני מצטערת, בסדר?" אני אומרת באנחה, ואני לא בטוחה למה אני מנסה להשלים איתו בכלל.
"אתה יודע," אני אומרת לפתע."זאת בכלל אשמתך." אני מסיימת והוא נראה מופתע.
"איך בדיק זו אשמתי?" הוא שואל פגוע ומעט מבולבל. אם לומר את האמת, אני לא יודעת איך זו אשמתו.
"אתה זה שהחליט להתחבר עם נערה פגומה כמוני." אני אומרת ומושכת בכתפיי, הוא לא אומר עוד דבר, אז אני מחליטה פשוט לקום וללכת.
"אני אוהב אותן פגומות,"הוא אומר אל גבי."הרבה יותר כיף איתן." הוא מקמט את אפו, ואני מצחקקת.
אני יודעת שהוא אומר את זה רק בשביל לגרום לי להרגיש יותר טוב, אף אחד לא אוהב אותן פגומות, לפחות לא לזמן רב, בסופו של דבר הם תמיד בוחרים ביציבות, אלו שיכולות לגרום לעולם להפסיק לנוע ליותר משנייה ואלו שמקיימות הבטחות, אני, ובכן, אני גרועה עם הבטחות והעולם לא מוכן לעצור את סיבובו עבורי יותר, אפילו לא לשנייה אחת.
"אבל בסוף ימאס לך." אני אומרת ומתיישבת בחזרה לידו, אני יודעת שזה לא יימשך עוד הרבה זמן, אבל אני רוצה להנות מהניצוץ הזה בינינו.
"אני בטוח שיימאס לך ממני הרבה לפני." הוא אומר אבל לא מביט בי, פניו מופנות אל עבר דבר מה רחוק מפה, ואני לא יכולה שלא לחשוב שיש הרבה יותר מידי כאב בעיניים הכחולות הללו.
"עוד נראה."