אנורקסיה- פרק 6

אני מקבלת הרבה טפיחות מעודדות. ואנשים חולפים על פניי ואומרים לי ׳כל הכבוד׳ והחברות מעודדות אבל אני לא מרגישה ככה. אני מרגישה נורא. משהו בבכי של קטלין גרם להרגשה שלי להתהפך במהירות. אני מרגישה רעה,״חכו שנייה״, אני אומרת לחברות ורצה אחרי קטלין
אל לא מדברת. היא מפנה אליי את גבה,״מה את רוצה ממני?!״, היא מושכת בכתפיה,״אם זה להמשיך להטיף לי מוסר, אז בסדר, עשית עבודה טובה גם קודם…את יכולה ללכת!״
״קטלין…״, אני מנסה לנחם אותה. מוזר שרק לפני כמה דקות רציתי לפגוע בה,״אני לא התכוונתי״
היא לא עונה. אנחנו נשארות לשבת בדממה גם כשאני רואה שהשיעור התחיל.
״את יודעת שלא התכוונתי לפגוע״, היא אומרת ומפתיעה אותי
״אני בטוחה״, אני משקרת
״פשוט ש…״, אני שומעת שקשה לה לדבר על זה,״אף פעם לא התייחסו אליי…א…אמא שלי כל הזמן בעבודה…ואבא שלי בכלל עזב את הבית כשהייתי בת שש…הו..הוא בכלל לא אוהב אותי…״
״מה פתאום! אני בטוחה שהוא אוהב אותך!״, אני מלטפת את גבה
היא מנידה בראשה,״אם הוא היה אוהב אותי הוא היה מראה את זה…אפילו סימן חיים…אמא אומרת שהוא עזב עם העובדת הצעירה שלו…ו…זה שבר אותה…היא נכנסה לעבודה בכל הכוח…אני דומה לו מדי…היא…היא לא אוהבת אותי בגללו…היא לא אוהבת אותי!״, היא מייררת בפניי,״אף אחד לא אוהב אותי!״
״אני בטוחה שזה היה לך קשה…״, אני ממלמלת מופתעת מהמציאות שבה היא חיה.
״זה לא! את בכלל לא מבינה!״, היא מפנה לשנייה את פניה אליי ואז מסתירה אותם חזרה,״אני לא צריכה שיאהבו אותי…״
״זה לא נכון קטלין״, אני מלטפת את ראשה בצורה אימהית וזה מרכך אותה. היא שמה את ראשה בין רגליי ונהנית מהליטוף,״כולם צריכים שיאהבו אותם״
״אני הסתדרתי בלי זה…״, היא ממשיכה לדבר אחרי הפסקה ארוכה,״החיים לימדו אותי שיעור חשוב, תאכל או שיאכלו אותך. ככה אני חייה. ו…ודארן…הוא…אני באמת אהבתי אותו, את מבינה?״, היא מסתכלת על פניי ואני מהנהנת,״הוא הראשון שבאמת הבין אותי…ואז…הוא עזב אותי בגללך…״
״בגללי?״
״אה אה״, היא מאשרת עם ראשה,״הוא שמע שנפרדת מאיך-שלא-קוראים-לו ונפרד ממני…״, היא ממררת
״באמת?!״, אני לא יודעת מה לחשוב. מצד אחד אני מרגישה נפלא. דארן הוא האהבה הסודית שלי במשך כמעט שנתיים. אבל מצד שני קטלין…
״ויש לך כל כך הרבה חברות…״, אני לא מבינה איך השיחה הזאת התגלגלה אליי,״תמיד קינאתי בך ליז, אבל כשדארן עזב אותי בגללך לא יכולתי לעצור בעצמי…ו…ואז התחלתי עם כל הירידות עלייך…״, היד שלי נעצרת הליטוף התמידי. אני בשוק,״אל תפסיקי״, היא מתחננת ואני חוזרת ללטף את ראשה,״ידעתי שאני ממררת את חייך אבל…כמו שאומרים הנקמה מתוקה…״, היא מחייכת חיוך מריר,״עד היום…״, הבכי מתחדש ואפשר להגיד שהיא פשוט גועה בבכי. אני לא אומרת כלום. רק מלטפת את ראשה. פתאום אני יודעת,״לא כולם שונאים אותך…״
״באמת? תגידי לי שם אחד…״, אניי שומעת מרירות עצומה בקולה
״אני״
״את?״, היא מעבירה את המבט שלה אליי
״כן, אני״, אני מבינה פתאום,״תמיד תהיתי מי את באמת קטלין, ועכשיו כשאני יודעת יש שלושה דברים שאני יודעת בוודאות״
״והם?״, היא מסתכלת עליי בציפייה
״דבר ראשון, אני לא שונאת אותך. דבר שני, אני אוהבת אותך. דבר שלישי, אני בסך הכל רוצה להיות חברה שלך״
״איוו״, היא אומרת אבל לא מתרחקת ממני
ואז אני מבינה איך זה נשמע,״לא! לא במובן הזה!״, אני צוחקת ורואה איך היא נרגעת,״במובן של החברות הכי טובות״
״הכי?״, היא מסתכלת עליי ואני רואה בעיניה צורך של ילדה קטנה שיאהבו אותה.
אני משלבת את אצבעותיי בשלה ומהדקת את אחיזתי,״הכי״.