אנורקסיה- פרק 5

״ליז?״, אני שומעת קול מהסס מפתח הדלת.
אני מתמתחת ומפהקת פיהוק ענק. מהסוג שיכול בכיף לבלוע זבובים. אחרי מצמוצים רבים אני פוקחת את העיניים ורואה את הדובר.
״אבא?!״, אני שואלת בהפתעה ומזגזגת בין הישנים לעברו,״מה אתה עושה פה?!״
״גם אני שמח לראות אותך!״, הוא מחייך אליי ומחבק אותי.
אני מחזירה לו חיבוק,״זה לא שאני לא שמחה לראות אותך אבל…אמא יודעת שאתה פה?״
״לא, פרצתי אליכם לבית״, הוא צוחק,״ברור שהיא יודעת, ליז! היא פשוט רצתה להשאר עם הולי הלילה. בכל אופן…״, הוא ממשיך כשאני לא עונה,״כדאי שתתחיל ולהתארגן ותעירי את אחים שלך טוב? שאני רואה שהם כבר פה…״, הוא שם לב לפתע לאחוקים ואני מחייכת,״אני מבשל ארוחת בוקר במטבח״, הוא נושק למצחי ויוצא מהחדר. אני מתחילה להסתובב בין הישנים ולהקים אותם. החברות שלי נכנסות אחת אחרי השנייה אל המקלחת ואני נגשת אל האחוקים.
״אחוקים…״, אני אומרת במתיקות
״לכי מפה״, טום אומר וטים משלים אותו,״מפלצת הבוקר…״
אני מחייכת לעצמי,״קומו כבר!״, אני שואגת אליהם,״או שאני יאכל אתכם!וואאהה!״, אני עושה ניסיון עלוב לשאגה. הם לא מתעוררים. אני נעמדת ומסתובבת. באה להביא מים לשפוך עליהם כשמטח כריות פוגע בי ומפיל אותי על הרצפה,״אאהההה!״, התאומים צווחים בתיאום מושלם,״תמותי מפלצת!!! אההה!!!״, אנחנו מתחילים משחק קצר שבסופו שלושתנו ערניים ביותר.״עכשיו לכו להתארגן״, אני אומרת ובאופן מפליא הם מצייתים לי. אני פותחת את הארון ומוציאה מכנסי סקיני ואת החולצה האחידה. אני נכנסת למקלחת של אמא שלי ומתחילה להתארגן. כשאני גומרת אני יוצאת ורואה מחזה מוזר. אבא ועוד ארבע טינייג׳ריות יושבים סביב שולחן וצוחקים. 
״היי אבא״, אני מתיישבת ליד השולחן,״אני רואה שכבר פגשת את החברות שלי…״
״זה כן״, הוא מחייך אליהם ואליי,״יש לך חברות מאוד נחמדות ליז״
״את זה אני יודעת״, אני מחייכת אליהם והם מסמיקות.
אנחנו אוכלים חביתת ירק עם סלט וכוס לימונדה,טרייה?, לכל אחת מאיתנו. אני מתענגת על האוכל. כבר שכחתי את ארוחות הבוקר של אבא.
״יום טוב רוג׳ר״, החברות שלי אומרות לאבא שלי שאנחנו כבר בדרך החוצה
״יום טוב!״, הוא מנפנף אליהם ואוסף אותי לחיבוק,״יום טוב חמודה שלי״, הוא נושק לי על המצח
״ליז?!״, אני שומעת שתי קולות קטנים,״מה אבא עושה כאן?״
״אחוקים!״, אני קוראת אליהם ומסמנת לחברות שלי שאני עוד שנייה באה,״אבא בא במיוחד בשבילכם!״
הם מסתכלים עליו במבט בוחן ואז אחד כל השני במבט המיוחד שלהם. ואני מכירה את המבט הזה. והוא לא טוב.
״אחוקים!״, אני גוערת בהם אבל הם מחליטים לממש את תוכניתם.
״אז תגיד לנו״, טום מתחיל
״אבא״, טים אומר בהדגשה
״אתה מכיר את-״, טים קוטע את טום וממשיך,״המפלצת הצווחנית?!״, שניהם מסתכלים עליו במבט בוחן
״ברור, שאני מכיר!״, אבא מגניב צחקוק,״ איך זה קשור?״
״אז אתה בוודאי מכיר את אחת התכונות המסוכנות שלה״, טום קוטע את טים,״היא לא יכולה לעמוד בפני-״, אני מבינה לאן זה הולך,״דגדוגים!״, הם גומרים ביחד ומפילים אותו על הרצפה בדגדוגים
״אני מבינה שאני משאירה אתכם בידיים טובות״, אני מצחקקת ויורדת אל החברות שלי,״סורי על זה״, אני מתנצלת והם מבטלות אותי. אנחנו מתחילות ללכת לבית ספר, שנמצא שתי רחובות מהבית שלי. אנחנו צוחקות ועוברות נושאים במהירות אבל אני רואה שמשהו מציק לטינה.
״תגידי״, היא מדברת אליי לבסוף,״ההורים שלך לא גרושים?״
כולם מעבירות את המבט ממני לטינה. מתמלאות מהחוסר טקט של טינה אבל מצפות לתשובה לשאלה שאני מניחה שכולן חשבו
״כן״, אני אומרת בפשטות
״אז למה הוא היה בבית שלך?״, היא לא מניחה לזה,״אמרת שהוא לא היה בבית שלכם מאז הגירושין״
״אמא שלי רצתה להשאר עם הולי הלילה והוא התנדב לעזור כדי שסבתא שלי תוכל לנוח גם״, אני מסבירה אבל משתרר בינינו שקט מתוח. אנחנו מגיעות לבית ספר ונכנסות לכיתה. אני מתיישבת במקומי שליד קלואי ואנחנו חוזרות לדבר. 
״אני מבינה שהיה לכם לילה כיף אתמול״, אני שומעת את הקול של קטלין מאחוריי,״אני מקווה שלא הרעיבו אתכן יתר על המידה״, אני שומעת את החיוך בקולה
״תקשיבי קטלין״, חברות שלי מתחילות להגן עליי,״זה שלא התגברת על דארן לא אומר שאת צריכה לפגוע בליז!״
״בנות,״ אני עוצרת אותם בשקט,״זה בסדר״, אני מחייכת אליהם ומסתובבת אל קטלין,״אני יכולה להסתדר״
״שמעתם בנות?״, היא מדברת אל החברות שלי,״היא לא צריכה אתכן!״
״לא אמרתי את זה״, אני קוטעת אותה,״את יודעת מה מוזר לי?״, אני מתקרבת אליה,״שלך אין את החברה הטובה שתעמוד כאן ותגן עלייך״, אני מחייכת אליה חיוך לא נחמד במיוחד ולא נותנת לה לדבר,״ולא, אני לא מתכוונת לזוג השפוטות שלך״, אני מוסיפה כשאני רואה את היד שלה באה לקרוא לצמד בנות שהולך אחריה בעיניים עצומות.
״א-״, היא מתחילה להגיד אבל אני לא נותנת לה,״א-מה? תודי בזה קטלין, אין לך חברות״, ילדים מתקבלים סביבנו,״אף אחד לא רוצה להיות איתך!״
״זה לא נכון!״, אני שומעת פגיעות בקול שלה,״עובדה שאני יכולה לסובב את כל הבנים על אצבע אחת! וכ-ו-ל-ם יחזרו אליי על ארבע אם אני רק ארמוז להם!״
״אם זה נכון, אז המוזרות כאן גדלה״, אני מסתכלת על הקהל שהתאסף סביבנו,״כי לפי מיטב ידיעתי את אף פעם לא נפרדת ממישהו״, אני מושכת את הרגע ונהנית ממנו,״כולם נפרדו ממך! תודי בזה קטלין, אף אחד לא רוצה להיות איתך!״
קטלין מסתכלת בחשש בקהל שסובב אותנו. קולטת את השפעת הדברים שנאמרו בינינו. היא באה להחזיר לי כשלפתע היא מסתובבת ומתרחקת בדמעות.