אנורקסיה- פרק 1

״היי פקאצה״, אני עוברת ליד הולי ומתיישבת על השולחן לאכול.
״היי גם לך, דאבה״, היא מחייכת בהתגרות ומתיישבת לידי.
בזמן שאני אוכלת את מנת הקורנפלקס השנייה היא לא נוגעת בכלום.
״נו כבר מקלון!״, אניי אומרת לה, ״תאכלי משהו!״
היא מסרבת ומתרצת כאב בטן.
״טוב, צפונה קטנה״, אני גומרת לאכול, לוקחת את הילקוט וניגשת לדלת,״ תגמרי להתארגן ותמסרי ד״ש לאמא!״, אני אומרת לה ויוצאת.
~ לאחר 3 חודשים ~
״ליז יש משהו שאת רוצה לספר לנו?״, שואלת אותי קטלין בחיוך זדוני. ילדים מתחילים להתאסף שסביבנו ואני מרגישה מבוכה,״לא, את רוצה לספר לי משהו?״
״בטוחה שאין לך כלום?״, היא מתקרבת אליי בהתגרות, ״את לא רוצה לספר איך מרעיבים אתכם בבית?״
״לא מרעיבים אותי בבית!״, אני מוחה
״כן?!״, היא מחייכת כשהתלמידים שהתאספו מסתכלים עלינו בעניין,״כי לפי מה ששמעתי מאמא שלי, שעובדת בביה״ח, אחותך מאושפזת בגלל חוסר תזונה״
חלק מהילדים מסתכלים עליי בפליאה, חלק צוחקים וחלקם עושים קולות ׳אוו׳ מתגרה ומחכים לתשובה שלי. קטלין תפסה אותי בנקודת התורפה שלי. 
אני מרגישה את הדמעות זולגות ובורחת משם. אני לא עוצרת להסתכל לאחור. את כל זה היא עשתה לי רק בגלל שהאקס שהיא עדיין לא התגברה עליו התחיל איתי. אני מתיישבת בפינה הקבועה שלי על ראש גבעת דשא קטנה ונשענת על העץ הזקן. אני מנסה להפסיק לבכות ללא הצלחה. 
״ליז?״, מישהו מאחורי מניח על כתפי יד מנחמת. 
״לך מפה!״, אני מתנערת ממנו.
הוא לא הולך אבל גם לא מנסה לשים את היד שוב. הוא מתיישב לידי ומשתררת בינינו שתיקה.
״את רוצה לדבר על זה?״, הוא שובר את השתיקה
״לא!״, אני צועקת עליו בכעס על דקה אחריו זה אני מוצאת את עצמי מתייפחת על כתפו כשהוא מחבק אותי חיבוק מעודד. הוא מופתע מזה כמוני. זה דין. בן השכנים ממול שגדלנו ביחד, לפחות עד התיכון. בתיכון אני הפכתי מקובלת והוא נשאר מאחור. מאז לא כל כך דיברנו. הוא מלטף אותי בתנועה מנחמת ואני נותנת לדמעות שהחזקתי במשך שלושה ימים לצאת.
״א…אני…״, אני מתייפחת
״שש…״, הוא אומר לי בעדינות,״את תהיי בסדר. בואי קודם כל נרגע…״
למרות שזה לוקח לי הרבה זמן הוא נשאר לצידי.
״עכשיו את מוכנה לספר?״, הוא שואל ומסתכל עמוק בעיניי.
אני מהנהנת בראשי,״זאת הולי״, אני מתחילה וחוזרת לבכות כשאני נזכרת בדמותה השברירית.
״מה איתה?״, הוא שואל בעדינות
״היא בביה״ח״, אני בוכה,״אנורקסיה…״, אני ממלמלת
״היא אנורקסית?!״, הוא שואל בתדהמה, ולא ידעתם מזה עד עכשיו?!״
אני מהנהנת בראשי ואז מנידה בראשי,״אנינ מניחה שכן ידענו ולא עשינו משהו…״, הבכי שלי גובר.הוא מלטף את ראשי בצורה מרגיעה.
״בפ..פסח..עשו להם שקילה בכיתה והיא שקלה 23…״, אני בוכה,״אחרי שבועיים היא שקלה 20 אז לקחו אותה לרופא תזונה והיא באמת העלתה קילו אבל אז היא שוב פעם ירדה…״, אני בוכה,״ היא שוקלת עכשיו 16..״
״הולי שוקלת 16?״, הוא בתדהמה
אני מהנהנת בראשי,״כן, לפחות עכשיו…היא..היא חשבה שהיא שמנה כל הזמן…ולא רצתה להשקל…תמיד מצאה תירוצים לא לאכול…״
״ולא שמתם לב?״, הוא שואל בשוק
״באיזשהו מקום אני מניחה שכן ידענו…פשוט לא רצינו להאמין…״, אני בוכה כשאני נזכרת בדמות אחותי בת האחת עשרה,״ היא הייתה כל כך חכמה…מסוג התלמידים שכשיקבלו 99 במבחן יראו למורה שטעתה…ומחר אמור להיות לה מיצ״ב שהיא כל כך למדה אליו…״
אני רואה שדין לא יודע איך להגיב אז אני פשוט שופכת,״ היה לה נורא קר כל הזמן והיא הייתה עייפה, ממש עייפה״, אני מתארת לו את מה שהיא עשתה בזמן האחרון, ״ולפני שלושה ימים אמא שלי נתנה לה שתי ערימות אוכל שבקושי מגיעות לגודל של אגרוף שלי והיא לא הצליחה לגמור חצי מהם..״, הדמעות חוזרות אליי,״…אז..אז לקחו..אותה לביה״ח ומאז היא שם…״
״ומה שלומה?״, דין מנסה למצוא את המילים הנכונות
״א..אני לא יודעת!״, אני בוכה חזק יותר, ״אני פוחדת לבקר אותה, לראות אותה ככה…עם כל המכשירים…כל הזמן הזה היא הייתה בסוג של מלחמה פנימית…היא ניסתה לאכול אבל משהו עצר אותה…הפחד הזה של להיות שמנה…״
אני מרגישה את חיבוקו החמים של דין עוטף אותי ואני מרגישה יותר טוב. מדהים אותי איך שחיבוק יכול לעזור. אנחנו שותקים ולאט לאט אני נרגעת,״אני מרגישה אחות כל כך רעה שלא עזרתי לה…היא סוג של שידרה שהיא צריכה עזרה ואני התעלמתי!״
״זה לא אשמתך…״, דין מעודד אותי
״ואני יודעת שאני צריכה לבקר אותה…אבל אני לא יכולה…״, אני מייררת בבכי, ״ואין לי אף אחד עכשיו! ההורים שלי מזגזגים בין בית חולים לטיפול באחים הקטנים ואין לאף אחד זמן אליי…״, אני מתחילה לשהק מרוב הבכי
״הלוואי שידעת שיש לך אותי..״, אני שומעת אותו ממלמל אבל לא בטוחה.
״מה אמרת?״, אני שואלת אותו
״אהה, כלום..״, הוא נעמד ומושיט לי את ידו,״בואי. נלך לבקר אותה עכשיו!״