אנונימית ~ פרק שני

מאיה ירדה מהאוטו וטרקה את הדלת בחוזקה.

"היי," אמרה אימה, "שלא תתחילי לי עם בעיות התנהגות, את שומעת?",
"בטח אמא, מה שתגידי…" מפלצת חשבתי בליבי,
איך היא יכולה לעזוב אותי פה? לבד?,
התקרבנו לביניין,
"זה הבית ספר???" שאלתי בתדהמה,
לעינינו התגלה בניין המעוצב כבית מלון 5 כוכבים,
הוא היה יפיפה, המשכנו להתקדם,פעורות פה,למקום היה ריח מלוח, ריח של ים.
חייכתי בשלווה, התקדמנו לעבר דוכן המזכירות,
"שלום" חייכה אימי בשלווה,
"מה השם?" שאלה המזכירה בחביבות.
"מאיה כהן" ענתה,
מכאן העניינים המשיכו להתגלגל,
אמא המשיכה למלא פרטים עם המזכירה ואני התיישבתי על כורסה,
מחכה שתסיים ותביא איתה את המפתח לחדר.
הרגשתי עיקצוצים בגב, כאילו שמישהו בוחן אותי,
הסתובבתי, ואז מבטינו הצטלבו,
בחנתי אותו, הוא היה גבוה, שרירי, שיער כהה ועיניים ירוקות, כמו דשא.

היא הייתה יפיפיה, שיער זהוב ועיניים ירוקות, כמו לימון שעוד לא הבשיל.
וואו חשבתי, מעניין מי זאת, אולי עוד אזכה להכיר אותה. חשבתי בחמימות.
"גבי?" שמעתי את אימי ברקע קוראת לי, ניגשתי אליה והתקדמנו לכיוון המעליות.

"מאיוש?" אימי קראה לי "בואי, קיבלנו מפתח לחדר".
סוף סוף חשבתי, אבל מעניין מי זה היה…,
התנערתי ממחשבותיי ורצתי אחרי אימי לכיוון המעלות…