אמת

20:42,הודעה בנייד."תפתחי את הדלת אני רוצה שנדבר".
לא עונה לו לא פותחת את הדלת, מה הקטע שלך לעשות דרמה תמיד ביום חשוב זה היום הולדת שלי אמרת שאתה לא רוצה לראות אותי בחיים תן לי לגדול בשנה בשקט נדבר שנה הבאה.
21:20, עדיין ליד הדלת, לא מתייאש הבן אדם.
21:22, לא יכולתי להתאפק פתחתי לו את הדלת. בחיים לא ראיתי אותו כל כך חלש לנגד עיניי, במראה עלוב מתחנן ליחס. המילים לא כל כך עולות בפי.
"לא הבנת שאני לא רוצה לדבר איתך?"
"אני אוהב אותך". שתקתי אין לי מה לומר. אז מה אם אתה אוהב אותי בן אדם שאוהב ועוד אחרי כל מה שעברנו כדי להגיע לטוב הזה כביכול לא קם וזורק.
"אני לא רוצה לראות אותך, תעשה לעצמך טובה ותלך"
נכנס לי לבית שם את הבלונים והדובי ויצא.
"קח את הדברים שלך מה אני צריכה אותם,לא צריכה אותך ואת הטובות שלך" אני צועקת לעבר המסדרון בעודו יוצא רותח מעצבים לכיוון האוטו שלו.
*****
יום ראשון. שלושה ימים עברו מבוקר חמישי. היום הולדת הכי ארורה שיכולתי לתאר. הבן אדם הזה מרגיל אותי לעצב פשוט, אני לא יודעת מה לצפות ממנו.
היום אני קמה לעבודה, נמאס מהבכי והמחשבות, בוקר חדש אנרגיות חדשות.
התארגנתי לעבודה שתיתי קפה ולפני שיצאתי העפתי את הבלונים שלו לאוויר בתקווה שיגיע לו למרפסת איכשהו. ואת הדובי שמתי לשכנה ליד הדלת, יש לה ילדה קטנה היא בטח תאהב. לא צריכה את המתנות שלו יושבות לי פה בבית. צריכה דף חדש מהגבר הזה.
8:45, נכנסת לאוטו מדליקה סיגריה, הבטחתי לעצמי לא לעשן וכבר חודשיים שלא נגעתי בסיגריה, לא נורא מחר נחשוב על זה מחדש היום צריך לנסות להירגע.
9:20 מגיעה לעבודה, חרוצה ומוכנה. עוברת במסדרון כולם מחייכים לעברי מחזירה חיוכים אבל לא באמת מבינה מה הם רוצים. ממשיכה להתהלך לי במסדרון. מגיעה למשרד שלי.
פותחת את הדלת, למרבה הפלא כנראה החליטו לחגוג לי במשרד, בלונים דבוקים בתקרה זר פרחים על השולחן, קופסת שוקולדים בצורת לבבות על השולחן, כמובן עוגה שלא שכחו להזכיר לי עד כמה הזדקנתי ולכתוב "אלי בת 25" גיחכתי בתוכי. אני רואה את לורן ומורן חברותיי לעבודה עומדות מולי ומצחקקות שתכננו לי הכל והבוס שלי עומד לידם.
"מזל טוב לאדריכלית שלנו", מגחך הבוס שלי איתן, ומושיט לי מתנה קטנה.
"תודה, מה זה המתנה לא היית צריך"
"מישהו שמאוד אוהב אותך חשב על הכל". חושבת לי בלב מי זה כבר יכול להיות . "זה ממני ומשתי החברות המדהימות שלך שתכננו את זה. יש לכן חצי שעה לצחוק ,לנוח ולחזור לעבודה" איתן אומר בחיוך ויוצא מהמשרד.
אחרי רבע שעה של דיבורים וצחוק דפיקה בדלת, מורן צועקת פתוח.
בן נכנס בחיוך. בלב אני מתארת איך אני הורגת אותו.
"אני לא זוכרת שאתה ברשימת המזומנים". אומרת לו בגיחוך פוגע, משתדלת שיהיה פוגע לפחות.
"אהבת את המאורע הקטן שארגנתי לך?" מאורע איזה מה?
"אתה אחראי להפתעה הזו כאן?"
"השתדלתי שיהיה מפתיע" מחייך אליי עם העיניים הכחולות שלו. אני מתסכלת על הבנות ומבינה שהן היו שותפות לתכנונים שלו והן מבינות שהן צריכות לצאת. מסתכלות עליי במבט שואל של הכל בסדר?
"בנות תנו לי לדבר עם מארגן האירועים הזה כאן ותכף אני אצא אליכן" אומרת במבט עצבני לעבר בן והבנות יוצאות.
"מה נראה לך שאתה מראה את הפנים שלך כאן? כאילו שהכול בסדר? ושלא הכאבת לי מספיק עד שהייתי מסוגלת לומר לך את האמת, אף פעם לא באמת חשבתי שהזוגיות שלנו תהיה אמיתית ותמשיך לשמונה חודשים הכי רציניים בחיים שלי, אף פעם לא ציפיתי שבאמת תאהב אותי ועוד תציע לי לעבור איתך לדירה משלנו. עד שהחלטתי להיות כנה איתך וכן היה בתוכי חלק שידע שזה ייהרס אבל פשוט ציפיתי שתהיה מבין ולא תזרוק לי בפנים משפט של -לא רוצה לראות אותך יותר בחיים".
מסתכל עליי כמו דג שבלע את המילים ,בהלם מכל מה שהוא בחיים לא שמע עד עכשיו.
"אני שמח שהוצאת את האמת, לא משנה באיזו דרך ולריב שזה גרם לנו. אני טיפש הבנתי שטעיתי ולא הייתי צריך להגיב ככה, באמת שהתקופה הזו הייתה התקופה הכי מדהימה בחיים שלי, אני לא רוצה לדמיין את החיים שלי בלעדייך. כן הייתי חסר אונים ששיקרת לי כל הזמן הזה ולא ידעתי את האמת שהתגיירת. לא אשקר קיבלתי את זה קשה ובאותו רגע לא רציתי לראות או לשמוע ממך יותר. אבל הבנתי עם עצמי, שכמו שפגעתי בך בעבר והיית מושפלת לנגד החברים שלי בגללי ,שתמיד הייתי מקשיב למה שהם אומרים לי עלייך ופשוט משפיעים עליי לרעה לגבייך ושזה אולי היה מגיע לי להבין עד כמה את שווה בעיניי ושאני לא יכול לאבד אותך. אני אעשה הכל כדי תסמכי עליי ושנישאר יחד"
העיניים שלי דומעות, אני מכירה את הבן אדם הזה חצי מהחיים שלי בעיקר במריבות וכעסים אבל לעולם לא חשבתי כמה הוא יכול לרגש.
"תן לי לחשוב על המילים שאמרת כרגע ולהבין שזה לא חלום. שבאמת טיפת אמת יצאה ממך. אני מבקשת שתצא ותן לי זמן לחשוב".