אמנזיה

אמנזיה

פרולוג;

טשטוש. סחרחורת. ומעל הכל בלבול.
אני רואה נקודת אור קטנה. ממש קטנה. כל כך קטנה עד שאני בכלל לא בטוחה שאני באמת רואה אותה. אולי זה סתם כתם אור שרואים אחרי שמסתכלים לאור חזק יותר מדי זמן.
אבל איזה אור חזק בדיוק? אני לא רואה כלום. חושך מוחלט.
אני מחפשת משהו להיאחז בו. פיזית. יד ימין שלי, אני חושבת, מגששת על גבי משטח מחוספס, אבל במקום למצוא משהו אני מוצאת כאב. חד, חזק, בין הצלעות. לאט לאט התחושה בגוף מתחילה לחזור. צמרמורת קלה בעצמות, ומיד אחר כך תחושת נימול עוצמתית לאורך עמוד השדרה. אני מנסה להשתנק אבל אז מגלה שאני כל כך מסוגלת לכך.
אני שואפת אוויר פנימה, ומיד מתחילה להשתעל החוצה משהו. כל הגרון שלי מגרד. אני חושבת שאלו שברי אבנים. השיעול גורם לי לכאב ראש מזעזע שגורם לי לנסות לנשום. הנשימה במהרה הופכת לשיעול מתגבר. שעכשיו מכאיב פי עשר – בראש, בלב, בצלעות.
לאורך כל הזמן הזה העיניים שלי עצומות. או אולי לא. אבל בכל מקרה אני לא מסוגלת לראות דבר. רק מידי פעם ההבזק של נקודת האור.
צמרמורת מטפסת במעלה הבטן שלי, אני מכווצת את שרירי הבטן שלי באינסטינקט.
תוך שניה בערך גרוני מתמלא נוזל סמיך ואני נאבקת בו לכמה שניות. אבל מהר מאוד אני נאלצת לתת לו לפרוץ החוצה ולצאת החוצה דרך פי. אני מנסה להבחין אם מדובר בקיא או דם. אולי שניהם. אבל יש לזה טעם מתכתי וצורב, שממלא את כל החך שלי בן רגע.
תחושת הנימול שלא עזבה את עמוד השדרה שלי לרגע מגיעה עכשיו גם לכפות ידי, מה שמאלץ אותי להפעיל אותן, הן מכאיבות לי כל כך שאני מכווצת את שרירי הפנים שלי בכאב.
זו הפעם הראשונה שאני מבינה שאני שוכבת על הבטן. משב רוח שעובר מעליי ומעביר צמרמורת נוספת בגבי מאשר לי זאת.
אני מרגישה פתאום את המשטח המחוספס משתפשף ברקתי. עכשיו כבר הכל כואב. שום דבר לא מקל עלי. אבל אני לא מצליחה לצעוק. למעשה אני לא מצליחה להוציא אף צליל.

תתעוררי, דפוקה. מה קורה כאן?

כאב חד, כמו דקירה, צורב לי בין הצלעות שוב. אני משתמשת בכאב כדי לנסות לקום אבל שוב הכל מסתובב ואני פוגעת שוב במשטח שמזכיר לי כרגע אספלט.
מישהו צורח כמה מילים שמתערבבות לי לסלט אחד גדול של שטויות בראש, ממש רגע לפני שאני מפסיקה להבין את העניינים סביבי. אין נקודת אור יותר. אין נימול, אין צמרמורת. רק כאב חד נוסף בצלעות וזהו. ריק.