אמנזיה – פרק 3

"אז זה המבנה של עבודת החקר שעליכם להגיש בסיום הסמסטר, המשימה, כמובן, תתבצע בזוגות. הזוגות כבר נקבעו מראש, אין אפשרות לשנות אותן. הרשימה נשלחה לכולכם לאי-מייל עם מספרי הטלפון של האנשים. משוחררים" אמר המרצה וכולנו פנינו אל היציאה.
אני חייבת להודות, הייתי די מבואסת מהעבודה הזו. אני לא בן אדם של עבודה בקבוצות, פשוט לא. אני יודעת, אני יודעת, 'אני צריכה להתמודד עם מה שמציבים לי' אבל לעזאזל זו ספרות! כל הקטע בספרות ובכללי באומנות שכל אחד מראה את הצד שלו בציור, אתה לוקח את מה שמראים לך ומשייך את זה לצורת המחשבה שלך! למה לעזאזל אני צריכה לכתוב משהו שמשלב שתי פרשנויות שונות? מצד שני, החיים עצמם זה בדיוק זה, הילד שלנו, שהבאנו בעצמנו או שאימצנו, רוב אופיו מורכב משני אנשים. רואה רייצ'ל? את לא צריכה קבוצה, את מבינה הכל בעצמך! את צריכה לחזור לשם ולבקש להיות לב-
"רייצ'ל ווסט?" קול של בחורה נשמע מאחורי. הסתובבתי.
"מי בדיוק שואל?" השבתי ובחנתי אותה במבטי, שער ארוך גלי ושחור, עור כהה ועיניים חתוליות וכהות. מכנס קצרצר חשף את רגליה הארוכות, חולצתה הדגישה את גזרת שעון החול שלה, ואת חזה המלא והשופע שסובב לא מעט מבטים. היא ללא ספק הייתה אחת הבנות הכי סקסיות והכי יפות שראיתי, אך היה בה משהו גם מעט מסוכן. מרתיע, אפשר אפילו להוסיף.
"שיבצו את שתינו לעבודת חקר בספרות" אמרה והזיזה את שערה.
משכתי בכתפיי והושטתי את ידי. לאחר מספר שניות היא לחצה אותה וחייכה חיוך מתוק. ומזויף.
"רייצ'ל" אמרתי למרות שידעתי שהיא כבר ידעה את שמי.
"סנטנה" אמרה ושיחררנו את ידינו.
"את יכולה אולי לדבר איתי אחר כך על מתי להיפגש ולעשות את העבודה? אני פשוט מעט לחוצה בזמן" אמרתי בהתנצלות והיא הנהנה.
"תודה אז נדבר" אמרתי והסתובבתי.
"היי תיאגו חכה לי!" צעקה מאחורי וראיתי אותה רצה מלפני לכיוון הבחור בו נתקלתי אתמול.
'תיאגו גרסיה' השם הדהד בראשי.
אה? זה היה מוזר..
התעלמתי מן השם שלפני מספר שניות הדהד בראשי והתקדמתי במסדרון מחפשת אחר חברי, ועל הדרך מנסה להעביר את הזעם שהצטבר בי כשראיתי את ידיו של הבחור – שכעת ידעתי, ששמו הוא תיאגו – עוטפות את גבה של סנטנה. ללא הצלחה.