אמנזיה – פרק 2

"רייצ'ל!! אנחנו נאחר, בואי" קרא לי אחי מהמטבח. נאנחתי בשקט וויתרתי על לשים עגילים, הרי אני גם ככה לא אוהבת תכשיטים, אז את מי אני רוצה להרשים? סתם שטות. השפרצתי על עצמי שפריץ קטן של בושם, כי אחי רגיש לריחות, והתקדמתי אליו.
"יאללה בואי, אני לא רוצה לאחר ליום הראשון שלנו בקולג' " אמר והתהלך לכיוון הדלת, אוחז בידו האחת במפתחות של הרכב ובידו השנייה כריך טונה. איכס.
לקחתי את חבילת המסטיקים בטעם מנטה ויצאתי ביחד עם אחי מן הדלת, מתקדמים אל הרכב בכדי לנסוע שנינו לקולג'. אותו קולג'. אחי, מתיו, לומד איתי באותו קולג', ושנינו מתחילים שנה ראשונה. וכן, אנחנו אחים תאומים. אני ומתיו די דומים, שנינו שקטים, אוהבים לקרוא, מתעניינים בהמון תחומים ודי רציניים.
בנוסף לדמיון הפנימי אנו דומים אחד לשני גם בחיצוניות – עור בגוון מוקה בהיר, עיניים ירוקות בהירות, שער כהה מעט וגלי, תווי פנים דומים, אך השוני בינינו הוא שמתיו הוא, טוב קודם כל הוא בן ואני בת, וההבדל השני, שמתיו לא חסר ביטחון כמוני. ובנוסף למתיו, יש לי גם אחות גדולה, אך היא לא גרה איתנו, היא גרה בקצה השני של העיר. וגם היא דומה לנו, אך לא בחיצוניות, לה יש שער חלק ושטני, עיניים ירוקות כהות, ועור בהיר.
"הגענו" קטע מתיו את מחשבותיי. התרגשות הציפה את בטני.
פתחתי את הדלת וחיפשתי את הפנים של אנדי וג'ני, שגם הן, מתחילות ללמוד איתנו.
ג'ני היא נוספת שלנו, קצת פחות טובה, אך בכל זאת חברה.
בירכנו אחת את השנייה לשלום, מדברות על הקורסים שבחרנו, על אחוות אליהן אנו רוצות להצטרף, אני רציתי להצטרף לאחוות קוראי הספרים. למעשה, אני מתחילה ללמוד ספרות, דבר שלא הפתיע אותן.
התקדמנו עם כולם אל הרחבה המרכזית, תופסות מקומות בשורה השנייה, מפטפטות ללא סוף.
לאחר מספר דקות המנהל עלה על הבמה, ואנחנו הפסקנו לדבר. הרעש באולם נחלשו בהדרגה.
הוא התחיל לדבר על השנה החדשה, על מה שיקרה, על הצוות של בית הספר, מספר נהלים ושיחרר אותנו.
–
"I'm in the de-details with the devil
So now the world can never get me on my level
I just gotta get you off the " התנגן לו השיר באוזניי. הייתי בדיוק בדרכי אל היציאה, מכיוון שההיום נגמר, אך משהו התנגש בי במפתיע ומנע ממני להתקדם. ההתנגשות גרמה לי למעוד וכמעט ליפול, אך ידיים חזקות תפסו אותי במהירות וגרמו לי להתייצב.
"תודה" אמרתי והרמתי את מבטי, קולטת את פניו של האלמוני, פנים נאות. עיניים חומות כהות וצרות, שפתיים עבות, שער פרוע וכהה וזיפים. תווי פנים גבריים ועור בגוון מוקה – חתיך. ומוכר.
"אין על מה" אמר אך משהו במטו השתנה, לא יכולתי לשם את האצבע בדיוק על מה, אך משהו השתנה.
"יש מצב שנפגשנו פעם? אתה ממש מוכר לי.." אמרתי בהססנות.
"לא, מתנצל" אמר והמשיך ללכת. אוקיי, זה היה מוזר.
רטט הורגש בכיסי.
"איפה את?" היה תוכן ההודעה שנשלחה ממתיו.
"בדרך" החזרתי והתקדמתי אל היציאה.
"איפה היית?" שאל מתיו כאשר נעמדתי ליעדו.
"סתם, התנגשתי במישהו" אמרתי ונכנסנו אל הרכב, נוסעים הביתה.
ניסיתי במהלך הנסיעה להסיח את דעתי מן ההתנגשות, אך משהו בי סירב לעזוב את הנושא, אני בטוחה שאני מכירה אותו, אין מצב שלא, רק מאיפה? ולמה הוא פשוט הלך?
יותר מידי שאלות הסתובבו בראשי, אז החלטתי להשתיק אותן, להחזיר את האוזניות אל אוזניי, ולקרוא שוב את אשמת הכוכבים.