אמנזיה | פרק שלישי; איילת

אני לא איילת.
או אולי כן.
אבל אני לא יודעת. אני לא יודעת אם אני איילת. כולם אומרים שאני איילת, אבל אולי אני לא. רק אולי. רק אולי אני מישהי אחרת שתרגיש לי נכונה למידותי, שארגיש שאינני טובעת בנעליה.
מהרגע שהתעוררתי ועד עכשיו ממש ברגע זה, אני מרגישה שקיבלתי על עצמי זוג נעליים ענקיות. אמנם יפות, ונחשקות מסתבר, אבל ענקיות, ואני טובעת בהן, טובעת תחת הציפיות של כולם מזו שנועלת אותן, או לטענתם זו שהן שייכות לה.
הוא.. עם השיער החום, שמו עדיין זר לי על הלשון.
הוא תובעני. הוא מתחנן שאזכר, הוא מתעקש שאזכר. ואני לא. אני לא יכולה. אני לא מצליחה.
"איילת שלי, אני מתחנן… את לא יכולה לשכוח אותי. אני החבר שלך."
"איילת, אני שלך ואת שלי.. זה תמיד היה כך, אל תאמרי לי שאת לא זוכרת…"
רציתי להיזכר. כשראיתי אותו, רציתי… זה הלחץ שהוא מפעיל עליי שגורם לי לחרדה, אני לא מסוגלת לנשום בלחץ הזה. וכשאני מבקשת שיפסיק, הוא רק אומר סליחה, בביישנות מסכנה כזאת, וטוען שזה מהאהבה הגדולה שלו אלי.
אהבה… איזו מילה מוזרה וחסרת טעם.
*
אני פוקחת את עיניי בפעם השלישית הבוקר, והפעם אומרת לעצמי שאתעורר באמת, ולא אחזור לישון. עיניי מעפעפות אל כיוון החלונות הגדולים בצד שמאל, ושוב העננים קרים. והפעם אפילו יותר. אין כמעט אור בחוץ, הכול נראה קפוא. וזה גורם לי לרצות לעוף.
אני רוצה לעוף.
אני רוצה כנפיים, לא לבנות, לא של מלאך. יותר כמו של נשר.
יהיו לי כנפיים של נשר – אני מבטיחה לעצמי.
אירועי יום קודם מהדהדים בראשי עדיין. הנערה הזו, היפה, שמה מעקצץ לי בלשון ואיני מצליחה להיזכר בו. אבל היא יפה, היא נורא נורא יפה. והיא כועסת עליי. אני מרגישה שהיא כועסת, וזה לא מרגיש לי טוב. אני רוצה שהיא תכעס, ואני לא מצליחה להבין למה… וכשאני מנסה… אני חושבת שאני מכירה אותה. שהכרתי אותה. היא הכירה אותי. אני יודעת שהכירה, היא אמרה ככה.. היא אחותי, היא אמרה. היא יודעת מי אני, היא יודעת טוב יותר.
היא חכמה, אני חושבת. אם היא יודעת מי אני טוב יותר ממני, היא כנראה מאוד חכמה. או שלחלופין, אני הטיפשה. כי איני יודעת מי אני. וזה בכלל אבסורד לחשוב ככה – הרי אני זו אני. אני יודעת מי אני. אלו הם שמבלבלים אותי.
הוא.. עם השיער החום, שמו עדיין זר לי על הלשון.
הוא תובעני. הוא מתחנן שאזכר, הוא מתעקש שאזכר. ואני לא. אני לא יכולה. אני לא מצליחה.
רציתי להיזכר. כשראיתי אותו, רציתי… זה הלחץ שהוא מפעיל עליי שגורם לי לחרדה, אני לא מסוגלת לנשום בלחץ הזה. וכשאני מבקשת שיפסיק, הוא רק אומר סליחה, בביישנות מסכנה כזאת, וטוען שזה מהאהבה הגדולה שלו אלי.
אהבה… איזו מילה מוזרה וחסרת טעם.
כנראה, גם הוא חכם. הוא גם יודע טוב יותר. הוא מרגיש אותי, וחי אותי, ונושם אותי… כך הוא אומר. ובוכה. ואומר שוב שהוא אוהב, אוהב נורא.
"איילת, אני מתחנן… את לא יכולה לשכוח אותי. אני החבר שלך."
"איילת, אני שלך ואת שלי.. זה תמיד היה כך, אל תאמרי לי שאת לא זוכרת…"
"איילת שלי, אני אוהב אותך…"
אני לא איילת.
או אולי כן.
אבל אני לא יודעת. אני לא יודעת אם אני איילת. כולם אומרים שאני איילת, אבל אולי אני לא. רק אולי. רק אולי אני מישהי אחרת שתרגיש לי נכונה למידותי, שארגיש שאינני טובעת בנעליה.
מהרגע שהתעוררתי ועד עכשיו ממש ברגע זה, אני מרגישה שקיבלתי על עצמי זוג נעליים ענקיות. אמנם יפות, ונחשקות מסתבר, אבל ענקיות, ואני טובעת בהן, טובעת תחת הציפיות של כולם מזו שנועלת אותן, או לטענתם זו שהן שייכות לה.
אני רוצה לעוף…
והכנפיים שלי, הן יהיו בצבע זהב. והן יהיו מלוכלכות ואני אנקה אותן. כל יום מחדש. אני אנקה אותם מכל הלכלוך ומכל הכתמים ומכל הזיכרונות שיתפסו בין הנוצות. ובכל יום אתחיל מחדש. ואני לא אהיה איילת. אני אהיה אני, כל יום מחדש. אני מחדש.
"בוקר טוב, איילת." קולו המחוספס של דר' הראל מהדהד בין אוזניי וממלא את החדר שעכשיו כבר לא הרגיש לי ריק. אני מביטה בו, והוא מחייך. למה הוא מחייך?
ועכשיו הוא שותק. שותק ומחייך. מחכה.
"את לא מדברת איתי?" הוא שואל בשנינות מסוימת שאני לא מבינה.
"דיברת אליי?" אני שואלת ברצינות, למרות שאני יודעת שאכן דיבר אליי. אני רוצה שהוא יבין. הוא חייב להבין.
"כן, איילת." הוא עדיין מחייך ומתקרב מפתח הדלת אליי. אני מביטה בו באופן מלא. הוא לא גדול במיוחד. הוא נראה מאוד צעיר יחסית לחלוק הלבן שמעטר אותו, שלושה עטי זהב תפוסים בכיס החלוק הלבן והוא נראה מאוד זקן.. זקן מבפנים. השיער שלו שחור, שחור כמו … והוא יפה. לא כמו הילדה, אבל הוא יפה. ויש לו גומות חן. והן שקועות עמוק בלחייו.
"איילת." אני חוזרת אחריו. מגלגלת את השם על הלשון.
"כן, את איילת." הוא משיב וחיוכו נח לרגע, משתחרר מעט. הוא מתקרב ונעמד מעל המיטה.
"איך אתם יודעים כולם?" אני שואלת, העיניים שלו מלאות חמלה. הן טובות, והן עמוקות נורא.
"את ספגת פגיעה קשה, את יודעת? כש… מצאו אותך, היית במצב קשה מאוד, לא ידענו אם תשרדי." הוא אומר במתינות, מסביר. הוא מחפש בעיניי סימנים, ואיני יודעת מה לשדר לו.
"כבר אמרת לי. אתמול."
"נכון, את רוצה לדבר על אתמול?" הוא שואל ומתיישב על יד המיטה.
"לא."
מבטו מלא חמלה, "על מה את כן רוצה לדבר?"
"אני לא. אתה זה שבאת.." אני אומרת בתוקפנות, "בשביל מה בכלל?"
ושוב מחייך. מחייך…
"כדי לבקר אותך."
אני מפנה ממנו את מבטי אל אצבעותיי המשחקות בקצה השמיכה הכחולה, אני מרגישה את לחיי מתחממות מעט, ומעט רגשי נבוכות מכים בי. דר' הראל הוא הרגיעה שבין הגלים. הילדה, הבחור, האישה.. הם כולם גלים, גדולים. והם מכים בי בזה אחר זה מבלי לעצור, לא נותנים לי שניה לנשום.
"למען האמת, רציתי לדעת איך את מרגישה אחרי אתמול.." הוא אומר, ותחושת הרוגע החלה מתנתקת מגופי, "אך מכיוון שאינך מעוניינת בכך, תרצי לצאת להסתובב קצת?" הוא שואל בנועם, אני מרימה אליו את מבטי בהתרגשות.
לצאת מהחדר המגעיל הזה? מרוב התרגשות אני כבר מקבלת סחרחורת רק מלדמיין את עצמי קופצת לעמידה מהר ממה שגופי יכול לשאת.
"לא עזבת את החדר שלך מאז הגעת הנה." הוא מחייך וגומות החן שוקעות עוד יותר פנימה אל תוך לחייו המפוסלות.
"למען האמת, לא עזבתי את המיטה." אני אומרת בכנות, עיניי לא עוזבות את עיניו. הוא צוחק בקלילות ועיניו מתכווצות.
"כך חשבתי." הוא אומר, ומתרומם. מושך מבין אצבעותיי את השמיכה הכחולה וחושף את שתי רגליי העטופות בפיג'מת בית חולים מרושלת. הוא אוחז בזרועי ומשעין אותה על כתפו בעדינות, מזמין אותי להיעזר בו כדי לקום.
אני נעמדת, ולרגע אין קרקע. אני נוזלת לכיוון הרצפה ונעצרת שניה לפני שברכיי מכות ברצפות החדר בחוזקה.
"בזהירות." קולו דורש. אני מגלה לפתע כי זרועותיו היציבות אוחזות בי ומיישרות אותי לעמידה.
"מצטערת, השרירים שלי וודאי נמסו."
"בכלל לא," הוא צוחק, ולאט דוחף אותי לכיוון הדלת בצעדים קטנים, כשאני עוד נשענת עליו. "הם החלו תהליך מינורי של התנוונות. הטראומה שעברת-"
"הטראומה שעברתי היא מחוץ לנושאי השיחה שלנו היום, דר' הראל." אני יורה מבלי למצמץ.
הוא נראה כי נאטם לרגע, ומיד הוא מהנהן, "הוגן למדי, אני מניח."
אנחנו שותקים לכמה דקות, אני מנסה בכל כוחי להשיב את הכוח לרגליי. מתאמצת להתרכז רק בתנועות השרירים שלי.
קדימה, רק עוד קצת.
והנה כשאנחנו מגיעים אל הדלת, אני מרגישה הקלה. דר' הראל שולח את ידו הפנויה אל הידית ודוחף את דלת הזכוכית כלפי חוץ. המעבר דרך הדלת מאתגר לא פחות, אבל אני נחושה להצליח.
פתאום בפעם הראשונה, קורה משהו חדש; אני לא צריכה שאף אחד יזכיר לי איך ללכת. הגוף שלי יודע לבד. אני יודעת לבד. ואף אחד לא אומר לי אחרת. אף אחד לא מתחנן שאזכור. אף אחד לא דורש שאמלא שום נעליים. הגלים עכשיו רק מלטפים את החוף, ואני עומדת ומרגישה אותם מדגדגים לי בקצות האצבעות. ואני נושמת פנימה את כל האוויר שארצה, כי אין דבר שעוצר אותי מכך.
עיניו של בחור בשיער שחור, החולף על פנינו בדרכנו במסדרון, מביטות עמוק על תוך עיני וגורמות לי לרעד עצבני בברכיים. עיניים שחורות. שחורות ועמוקות ומזמינות אותי פנימה, להיבלע עמוק אל השחור.
אני מאבדת מעט שיווי משקל, והפעם אפילו זרועותיו של דר' הראל אינן מספיקות כדי להעניק לי את תחושת הרוגע שנשטפה ממני באותם רגעים.