אמנזיה | פרק ראשון; חלק ב' + ג'; אסור לעשן כאן

צלילי זמזום אדם מהדהדים במסדרונות בית החולים. אין המולה גדולה מעבר לכמות האנשים הסבירה והתמידית בשעות לילה כמו זו, הממלמלים את שיחות החולין שלהם. מחוץ לאחד מחדרי ההתאוששות, על ספסל מרופד זמש בצבע ירוק חולני, בעל משענת ברזל שחורה יושב גבר. שיערו שחור ומבולגן, על מכנסי הג'ינס הישנים שלרגליו כתמי מים, קצות המכנסיים שלו המגיעים לגובהם של קרסוליו מטפטפים טיפות מים זעירות לקצב רקיעות רגליו העצבניות. הלחץ ניכר על מתיחות גופו. קול צעדים מתקרב לכיוונו ורעד עובד בפלג גופו העליון, ומרטיט מעט את מעיל העור החום שעליו נאגרו טיפות מזעריות של גשם. הוא מרים את ראשו שנשען על אגרופיו עד לאותו הרגע, והמתח שנבנה בו נמוג כשאותם הצעדים חולפים על פניו וממשיכים האלה במורד המסדרון. הוא מפשיל את שרווליו, ונעמד על רגליו. לאחר כמה הילוכים במעגלים מחזוריים הוא מרים את ראשו ומביט בשעון הקיר הלבן שלצדו שלט האוסר על עישון. הבהייה במחוגי השעון המצביעים על השעה שתיים וארבעים, לא נראית כמועילה למתיחותו הגוברת. צעדים קלילים מתקדמים לעברו, אף הפעם הוא לא שומע את צלילם עד שהם נעצרים ממש מאחוריו. הוא מסתובב על עקביו ומביט במבט אטום בגבר הנשען על הקיר על הספסל. לגופו מכנסיים שחורים שנראו כחלק מחליפה, נעלי עור שחורות ומבריקות וחלקות מכל פגם – לעומת נעליו של אותו הגבר, שהיו נראות כאילו שופשפו בחוזקה כנגד משטח מחוספס, אולי אספלט. הגבר שהגיע זה עתה היה מבוגר יותר מאותו בחור, שגילו היה בערך כ24. הגבר המבוגר יותר פתח את רוכסן מעילו והוציא קופסת סיגריות של ווינסטון. הוא מוציא אחת ואוחז אותה בין שפתיו, מגשש בידיו את כל כיסיו על מנת למצוא מצית. כשאינו מוצא הוא פונה במבט לבחור. הבחור, גופו עדיין מתוח ובעיניו קיים פחד אמיתי, מוציא מצית מכיס מכנסיו. הוא מחזיק במצית אל מול פני הגבר ומצביע כלפי מעלה, אל השלט שעל יד השעון. הגבר מביט בו לרגע, במבט ספקני, ולבסוף מגלגל את עיניו ומחזיר את הסיגריה אל הקופסה.
"היא התעוררה?" שואל הגבר. מתאמץ לרכוס בחזרה את המעיל.
הבחור מביט לרגע באוויר, ולאחר מכן מרים מבטו אל דלת הזכוכית שמאחורי הגבר. "יש לך עיניים, תסתכל לבד." הוא אומר ומסמן בראשו אל החדר.
"אתה יודע מה הכוונה." הגבר עונה, מבלי להזיז את מבטו מהבחור.
הם שקטים לרגע, הבחור נאנח. "לא. עוד לא." מבטו מרפרף על המסדרון ונעצר על דלת הזכוכית של חדר ההתאוששות, נדמה כי על המיטה שוכבת בחורה, נערה אפילו. הוא מתחבט עם עצמו, רוצה לומר משהו אך מתחרט. הוא מביט בה בשתיקה לעוד רגע אחד, ומסיר את מבטו בבושה.
"יש לה אורחים." אומר הגבר ומתיישב על הספסל.
"אתה שואל?"
"לא." הוא אומר, ומכניס את ידיו לכיסי המעיל. "אני יודע שיש."
"אז?" הבלבול ניכר בקולו של הבחור.
הגבר מביט בו כאילו אינו מבין דבר בסיסי. "אז, אני שואל איפה הם."
הבחור נרתע מהשאלה, הוא תוחב את ידיו לכיסי הז'קט, ומשפיל מבט. "לא כאן."
"כן, אני רואה." קולו מגביר את רתיעתו של הבחור. ניתן להבחין מיחסי הכוחות ביניהם כי הגבר מהווה איום מסוים לבחור. אולי אפילו יחסי פחד.
"אני מתכוון, הם יצאו, שחררתי אותם לנוח."
ההתגוננות בקולו של הבחור, מגבירה את רצונו של הגבר להוכיח את עליונותו, הוא נשען לאחור ומבטו מלא ביטחון. "נחמד מצדך."
הבחור בוהה באוויר וגופו הופך קשה ומתוח. שיניו שוחקות זו את זו. "אפשר לגשת לעניין?" הוא אומר בהחלטיות דורשת.
"תראה קצת התלהבות קודם." הגבר נראה משועשע למדיי. הוא משעין את ידו על משענת הספסל, נינוח.
"אל תתחיל." הבחור מסנן בכעס. הוא נשען על קיר הבטון הלבן, ורגלו חוזרת לרקוע בעצבנות.
תגובותיו של הבחור מספקות את הגבר, והוא מנסה לדחוף אותו אפילו רחוק יותר. "קמת עצבני היום, לא אופייני."
"אני מזהיר אותך." הוא מסנן שוב. מבטו עדיין מושפל.
"אתה מזהיר אותי?" הגבר מסנן גיחוך קל מתחת לאפו, חיוך שטני מוצא את מקומו על שפתיו.
"כן." מלמולו של הבחור נשמע בקושי.
תחושת העליונות של הגבר טבעית בהתנהגותו, "תזכיר לי, רגע, מה הקשר שלכם?"
מבטו של הבחור מגיב במהירות ויורה אליו מבטי שנאה, היה ברור שנגע בנקודה רגישה "עזוב אותי."
"עזבתי." הוא מסמן בידיו לכניעה, אך חיוכו עוד בשפתיו.
שקט מתוח שורר בין השניים, הבחור מתנשם קלות ומנסה להרגיע את הכעס המתגבר בו. במסדרונות בית החולים מתגבר הזמזום של קולות האנשים המנסים לקבל עזרה, או סתם לברוח מהקור בחוץ. בחורה במגפיי בוקרים רצה במורד המסדרון ורעש מגפיה המתנגשים ברצפה הקרה מפיג את המתח.
"שלחתי את מה שביקשת." אומר הבחור, הוא מביט עכשיו בעיני הגבר כתולה בו את תקוותיו.
"מתי?" הגבר הופך בן רגע לרציני, עיניו אינן משועשעות יותר.
"לפני כמה שעות."
"אתה מתכוון לפני כל ה.."
"כן." הוא מאשר, ומבין, על פי מבטו הרחמני של הגבר, כי משהו אינו כשורה.
"אז אתה מבין שזה לא רלוונטי יותר, נכון?"
צלעותיו של הבחור החלו מתכווצות. לחץ מתפשט באזור בית החזה, ונשימתו נעשית כבדה. "מה?"
הגבר נאנח, כשהוא מרים את מבטו אל הבחור הוא נרתע מעט מעיניו הזועמות. "תראה זה די ברור כרגע ש –"
"מה ברור? היה לנו הסכם!" הבחור דחף את עצמו מהקיר, ונעמד על שתי רגליו בכעס.
"תנמיך את הקול שלך, זה בית חולים." הגבר מתיישר בכיסאו, ושולח אצבע מזהירה אל הבחור.
הבחור מתנשם, משתדל להירגע. שתי אחיות במדים עומדות ומדברות בהמשך המסדרון, אחת נמוכה בשיער שחור מביטה בבחור לרגע, ומחייכת. הבחור לא מבחין בה, הגבר מביט בבחורה כשהיא מבינה שאינו מתעניין בה ומגחך. "היה לנו הסכם." הוא אומר לבסוף.
"והתכוונתי לעמוד בו. אבל ברגע שדבר כזה קורה הכל משתנה." הוא מצביע על דלת הזכוכית, מבטו של הבחור חוזר לבהות לרגע בדלת.
"זה היה הכרחי קודם, וזה הכרחי גם עכשיו. מה שונה?" קולו רועד, אך דורש באותה מידה. מבטו לא זז מהדלת.
הגבר עוקב בעיניו אחרי מבטו של הבחור, ונאנח. "שעכשיו יש צד שלישי בתמונה."
"אז?"
"אני לא מתערב כשיש צד שלישי. זה ייגמר רע." מבטו עובר בחדות להביט בגבר. כאילו אינו מאמין למשמע אוזניו.
"יותר רע מזה?!" קולו עולה בכמה דציבלים, שתי האחיות מרימות מבט כשקולו מהדהד ברחבי המסדרון.
"תנמיך את הקול שלך. אל תשכח עם מי אתה מדבר." הגבר נעמד על רגליו ומתקרב צעד אחד לכיוונו. הוא מתכוון לומר משהו אך מתחרט. הוא נאנח. "תרשה לי לתת לך עצה. תתרחק מהסיפור הזה. כמה שיותר מהר וכמה שיותר רחוק." הוא תוחב את ידיו לכיסי מעילו. "זה עדיף לכולם."
הבחור אינו מגיב, נשימתו עוד כבדה. האחות נראית מודאגת, היא ממשיכה לדבר עם בעלת המדים האחרת, אך מבטה סוטה לרגעים להביט בו. עניינה בבחור הופך יותר חזק ופחות שטחי, אוזניה מאזינות לשיחתם של הגברים בעניין רב, אך שניהם לא מראים סימנים להבחנה בכך.
"תראה, אני רוצה להזכיר לך שגם לכוח שאני יכול להפעיל יש גבול." הוא מוציא סיגריה מהכיס, ומתחיל שוב לנבור בכיסיו בחיפושים אחר מצת. "אם מישהו יגלה את הקשר שלך לעניין…" הפעם הוא גם מוצא אחד, קליפר כחול עם פס צהוב דהוי לאורכו. הוא מצית את קצה הסיגריה, הפעם הבחור לא עוצר אותו, ענייני חוקי בית החולים לא נראים חשובים עוד. "תראה, שנינו יודעים שהיא" הוא נושף את העשן לכיוון הדלת, "לא באמת כז –"
" אני חושב שהגיע הזמן שתלך." הבחור קוטע אותו בקצרה. הוא מיצה את השיחה.
"נו באמת, אני רק מנסה לעזור." הוא אומר. האחות מבחינה בסיגריה, אך לפי משמע אוזניה איננה בטוחה שכדאי להתקרב.
"שמעתי, אין צורך." הוא אומר ונדרך למשמע צעדים הקצה המסדרון. "עכשיו לך לפני שהם חוזרים."
"אני הולך. אני מציע גם לך לעשות את אותו הדבר." האחות רואה הזדמנות, ומנצלת אותה, היא מתקרבת אל השניים.
"לך." הוא עונה קצרות, קולו חסר סבלנות, קר, ודורש.
"חבל שאתה מסרב להקשיב." הוא נאנח.
"אני יכול להגיד את אותו הדבר לגביך." הבחור נשען שוב על הקיר מאחוריו.
הגבר מתקרב אליו וקולו כמעט לוחש, "אל תשכח למה כל זה קורה, אין מקום ל-"
"סליחה," הבחורה במדי האחות קוטעת את שיחתם. הבחור מביט בה בפליאה לרגע, כאילו שכח שיש עוד עולם מחוץ לשיחתו הטעונה עם הגבר. "אדוני, אסור לעשן כאן. אני נאלצת לבקש ממך לעזוב את האזור." היא מסמנת בידה לכיוון המעלית. אף על פי שיכלה לבקש מהגבר לכבות את הסיגריה. בקולה קיימת סמכותיות מסוימת, והגבר מיד מבין שהאזינה להם.
"כן." הוא מהנהן לכיוון הבחור. שולח בו מבט ספק מאוכזב ספק מרחם. "להתראות." הוא מחייך אל הבחורה, ונושף אליה את העשן שבפיו.
היא מחייכת חיוך עוקצני ונגעל, והוא עוזב.
הבחור מביט בה, היא מחייכת חיוך מזערי, "תודה." הוא אומר, מבטה מאבד מעט מרכותו כשקולו יוצא קריר, לא כפי שציפתה.
היא מבטלת את דבריו בידה, "אין צורך." היא תוחבת את ידיה בכיסי החלוק.
הוא שותק ומבטו נטוע ברצפה. לאחר כמה רגעים הוא מבחין בנוכחותה. הוא מרים את מבטו, מעט מבולבל.
"אתה נראה עייף." היא מחייכת קלות, קולה רך ומנחם. היא מביטה בו במעט הערצה, עיניה הבהירות לא עוזבות אותו.
"כן." קולו עוד מנוכר ולא מתעניין. הוא חוזר להביט בדלת, היא מהנהנת בהבנה כמעט לעצמה. הוא מסתובב על מנת לומר משהו אך היא כבר לא שם, הוא נאנח ולא נראה מוטרד מכך במיוחד.
צעדים מגיעים מקצה המסדרון, אישה גבוהה במגפיים מרופטות ומכנסי טרנינג מתגלה בקצה המסדרון, יחד אתה בחור בעל שיער חום אגוזי, על פניו הבעה טרודה ומודאגת. עיניהם של השניים שקועות בתוך פניהם, ניתן להבחין במחסור בשינה. למראה השניים מתקרבים הבחור בעל השיער השחור נדרך כולו, וממהר להתחבא בתוך המעלית שבצד השני של המסדרון.
"איך זה קרה בכלל?" אוזניו של הבחור בעל השיער השחור מאזינות לשיחתם של השניים. הוא נראה מודאג מהשאלה שהעלתה האישה.
"כמו רוב תאונות הדרכים אני משער. אני לא יודע, איזה שוטר התקשר אלי דרך הנייד שלה. כנראה שאני האחרון שהיא דיברה אתו." הוא אומר, קולו קופצני ומתוח.
לפני שהם מבחינים בו דלת המעלית נסגרת, והשיחה נקטעת באוזני הבחור השחרחר. הוא מתכוון ללחוץ על כפתור קומת הקרקע כשידו נפגשת עם ידה של אותה אחות נמוכת קומה. היא מגחכת למראה פניו המופתעות, הוא משתדל לחייך למראה, אך מחשבותיו עדיין מתרוצצות סביב הקומה בה היא שוכבת מחוסרת הכרה כשמחוץ לחדרה אולי שני האנשים היחידים בעולם שאינם יודעים דבר על המצב.