אמנדה פרק 1

היא נגעה קלות בפרח. צבעו דחה אותה. תמיד לא אהבה סגול. לא פלא שהאוסידי הארור

נדבק לה אנטי דווקא נגד הצבע הזה. כאילו הוא מסמל לה כמה רע הוא.

אבל בתוך תוכה ידעה אמנדה שסגול הוא רק צבע, כמו כל שאר הצבעים שאהבה.

"רק צבע…" היא מלמלה לעצמה.

ולמרות הכל הפרח לא היה מזוהם כמו בדרך כלל, והיא ידעה שידה נשלחת לשם מרצונה.

והיא נגעה בפרח. אבל אז הוא שינה את פניו. גבשושיות מבחילות פרחו עליו לפתע וידה נדבקה מהם. היא הביטה בידה הנגועה והחלה לנסות להסיר ממנה את הליכלוך.

אבל ככול שנגעה בידה יותר נדבקה גם ידה השניה. הרגשת אבדון נשלחה לליבה, ושוב תחושת הזיהום השתלטה עליה. היא ניסתה לצרוח או לבכות אבל שום רגש לא יצא.

רק זיהום , זיהום, זיהום!

היא התעוררה שטופת זיעה. ליבה דהר בקצב מסחרר.

היא ניסתה להבין היכן היא. השעה היתה 2 בלילה והיא שכבה במיטתה.

שום פרחים סגולים לא היו שם. היא נשמה לרווחה.

היא שנאה את חלומות האובססיה האלו. כאילו שהיתה ערה לא הספיק לה התחושה המזוהמת הזאת, למה גם כשהיא ישנה היא צריכה לחלום על זה?

איפה חלומות הילדות היפים שהיתה חולמת?

כולם השתנו מאז שהמחלה הנוראה הזאת תקפה אותה.

כמו שהפרחים התקיפו אותה בחלום. מצד שני יכול להיות שנולדה עם זה כמו רבים אחרים. היא לא ידעה מה יותר גרוע, לחיות עם אוסידי מגיל צעיר בלי לדעת מה זה תחושת חופש ורגיעה, או לזכור חיים נטולי אובססיה, ולקנא בעבר.

היא נאנחה. שינה לא תצא לה מזה. היא הדליקה אור וישבה ליד המחשב.

היא פתחה את קובץ היומן שלה, והתחילה לכתוב.

זה הדבר היחיד שהרגיע אותה. לכתוב או לדבר על זה.

בבית לא יכלה לדבר על זה כי ידעה כמו הוריה סובלים מהבעיה שלה. חברים היא לא שיתפה, מהסיבה הפשוטה שלא היו לה חברים.

רק למחשב היא יכלה לספר את כל מה שהכילה נפשה.

הכול.

היא סיימה לכתוב חוזרת למיטתה ומתכסה מכסה את ראשה הזהוב.

כמה שנאה את הלילות האלו. כמה כמהה לחיבוק או ליטוף.

היא חשבה על דברים לבנים ורכים, שירגיעו אותה, ונמשכה לאט לאט לחלומות רכים נטולי זיהום ואובססיה.