אמא! איפה הסוכריה שלך?-פרק 2

עצמתי את עיניי, מעשה שהיה כך היה:
"אמא! אוכל ללכת לקניון יחד עם טל?"
"סדרי את החדר שלך לפני כן!" אמרה לי אמא בקולה הצייצני. הבחנתי בדבר מה מוזר ביותר בקולה. "אמא את יכולה לבוא שנייה?"
"כן ביתי" צייצה בשנית בעת בואה לחדרי. נחרדתי למראה!
"אמא בת כמה את?" שאלתי בתקיפות סבירה.
"עשר וחצי אלא מה?" ענתה בפשטות. לא האמנתי למראה עיניי, אמא יותר קטנה ממני! חלומי התגשם.
"את יודעת מה אמא, אני הולכת לקניון ברגע זה ממש ואת לא תוכלי לעצור אותי!"
"חזרי הנה מיד!" אמרה.
יצאתי לקניון….
"היי טל!"
"היי" ענתה, אני אוהבת את טל. היא ילדה מדהימה, אין הרבה ילדות כמוה, מלאכית משמים.
שעתיים מעטות הסתובבנו בקניות, שעתיים מהפנטות ביופיין כבכול בילוי עם טל. במשך כל השעתיים חשתי ברע. לא הייתי צריכה לדבר כך לאמא. אחרי הכל היא אמא שלי ואני אוהבת אותה.
"אני לא מרגישה טוב" אמרתי לטל, אשר הייתה שקועה בחצאית הפרחונית שקנתה.
"קרה משהו בבית?" שאלה טל בין רגע. אני נדהמת בכל פעם מחדש מהקלות בה טל מצליחה לקרוא את מחשבותיי.
"אין בעיה" ענתה בחיוך.
שבתי הביתה.
"אני בבית…" אמרתי בכניסה, בעודי חולצת את נעליי מנגד לשטיח.
"איך היה?" ענתה לי אמא בקול חלוש, באותה עת צפיתי בה מנסה להגיע לסיר האורז המונח על הכיריים במטבח.
"היה ממש כיף!" עניתי "קניתי זוג נעליים ושתי חולצות!"
השתררה דממה בחדר.
"תתחדשי" לחשה אמא, כמובן שהיא נפגעה אך אף היא ראתה כי השתיקה אמורה להישבר.
"אמא אני מצטערת!" עניתי מיד
"אני לא יודעת מה עבר עליי, אני אוהבת אותך מאוד וכנראה שהאגו עלה לי לראש."
"הכל בסדר" ענתה בקולה הצייצני. התחבקנו.
אני מאושרת, אין כמו אמא!
אך איך אוכל להחזירה למצב המקורי???