pain:1/3

רגליו של כיסא הפלסטיק הקטן רועדות מעט תחת משקלי,הן נעות בהיסטריה עם כל נשימה שלי. כפות רגלי מחליקות מעט משוליו,אך נאחזות באחת מהשמיכות העבות בהן התכסיתי עד מעל ראשי ומנסות להחזיק מעמד. במידה מסויומת,הייתי מקווה להיות הרגליים הללו,הייתי רוצה שתהיה לי האפשרות להרפות.לחלוטין ובין רגע.בלי לחשוב על ההשלכות,בלי שבכלל יהיו השלכות.אני פוקדת על רגלי לשחרר אחיזה,ואחרי כמה שניות,רעש מאופק מספר לי על התקלותן הצורבת בקרקע.אם זו הייתי אני,כבר לא הייתי נושמת.והאמת היא שמזמן נמאס לי מאוויר.
רוח קרירה מלטפת את עורפי ומעבירה בגופי רעד קל,רעד שמתווסף בעוצמתו לעוצמת רעידות הכיסא,וכששניהם נגדי אני צונחת על הקרקע.כמו פקעת,עטופה בשלל שמיכות.אך לא משנה בכמה שמיכות אכסה את עצמי…כשהנשמה היא זו שקרה,אי אפשר להתחמם.כל אחת מהשמיכות היא כמו "חומת מגן" שבניתי כדי לחצוץ ביני לבין העולם,ניסיתי…איך אומרים… "לחבק את עצמי"(?) אך לא,אף משפט חמים ומופרך לא יעזור נגד אנשים קרים ונחושים.נגד עולם קר ונחוש. אני לוקחת נשימה עמוקה ונותנת לדמעות לזלוג,ולזכרונות להציף אותי בכל עוצמתם.סופה של תמונות ותחושות מתפרצת לתוך מוחי בפתאומיות מוחלטת,בין רגע. אך רק שתיים מהתמונות בולטות וברורות,והן דווקא הצורבות ביותר. האחת היא שלי…שיערי השחור אסוף בגומיה עבה ושרוולים פרוותיים ואפורים משתלשלים מכפות ידי,מכנסי ג'ינס קרועים מכסים את רגלי,ואילו כפות רגלי נחות בתוך מגפיים מרופדים היטב.אני רועדת בפתחו של יער ההתאבדות,עיני נעוצות בשלט רחב מימדים,דמעות מטשטשות את שדה ראייתי,השלט מפרט כל אחת ואחת מההשלכות הכרוכות בכך. המשפחה,החברים,הקרובים,מה הם ירגישו.בשלב מסויים,אני מוותרת,מסתובבת אחורנית ומשתחלת לתוך אוטובוס חנוק בעוד סערה משתוללת במוחי.אולי…לא הייתי צריכה לעזוב. והתמונה השניה…הו,צריך זמן רב ביותר כדי לתאר את התמונה הזו.
העיניים הכחולות שלו.
העצב שתמיד התחבא בהן.
החיוך העדין שלו,החיוך הכלכך אמיתי הזה.
הצחוק שלו.
השמחה שלו.
הלב התמים שפעם בהשתאות כל שחיבק אותי.
האצבעות הקרירות והרכות שלו,אלה שתמיד ניסו לנגב לי את הדמעות.
הוא.
ריוזאקי היה היחיד שאהב אותי חזרה.
אני זוכרת את היום שבו נפגשנו,זו הייתה התקופה התמימה שבה עדיין ניסיתי להילחם.מיהרתי הביתה דרך סמטה צרה ומוצלת,מתענגת על צלילי העלים היבשים המתנפצים תחת רגלי.לקחתי נשימה עמוקה ופרשתי את ידי לצדדים,חיוך קטנטן התגנב אל בין שפתי לאיטו…בדיוק כששמעתי צעדים כבדים מאחורי,באותו הרגע זוג ידיים חסונות התרסקו על גבי,והבקלות דעת המשיכו לעטוף את גופי גם מצידו הקדמי,קול עדין לחש"התגעגעתי..".החיוך שלי נמחק."מה אתה עושה?!"קפצתי מרגש משולב של עצב וזעם שהשתלט עליי כהרף עין "מה אתה חושב שאתה עושה בכלל?!"קולי אומנם היה נחוש,אך בו זמנית רעד מפחד.נעצתי בבחור מבט מאשים.וכעבור שניה קלה שמתי לב שידיו עדיין על כתפי והדפתי אותן בכל העוצמה שהייתה לי."היי..היי..תרגעי"מבט מבוהל ניכר על פניו,הוא הרים את ידיו לגובה כתפיו,מסמן לי שהוא חף מפשע"אני התבלבלתי,מצטער.."הוא נעץ מבט מתנצל בקרקע וצייר בה עיגולים קטנים עם קצה נעלו."הממ..טוב,טוב,תרגע,זה בסדר" על פני הצטייר מעין חיוך כושל. "ר..ר..רוצה אולי..הממ..לשתות קפה?א..אני מזמין.כלומר,כאילו..כדי לפצות אותך"לראשונה מאז שהתחלנו לדבר,נעלמה לחלוטין נימת הביטחון מקולו.נעצתי בו מבט מהוסס לרגע,וקיבלתי את אחת ההחלטות הדפוקות ביותר בחיי "תסלח לי,אבל אני צריכה ללכת!ביי ביי"פלטתי חפוזות,ובלי לחשוב,התחלתי לרוץ בצורה מרושלת ביותר,מהר ככל יכולתי. נשימתי חזרה אליי רק כאשר הגעתי לחדרי סוף כל סוף והחלקתי במורד הקיר,מנסה להרגיע את עצמי.וכשנחתתי על רצפת החדר,חזרה אליי גם היכולת לחשוב.וכמו שאפשר להבין,הוא היה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו,הוא ועד כמה שהייתי סתומה שסירבתי להצעתו.הדקה הקצרצרה הזו התנגנה בראשי שוב ושוב.
אבל, כמו שכבר ציינתי בהתחלה-זו הייתה התקופה האופטימית שלי.אז החלטתי שמחר אזמין אותו בעצמי.
חיפשתי וחיפשתי.
הוא לא היה בבית הספר.
החלטתי לחכות לו בסמטה ההיא,קיוויתי שהוא יחזור היום שוב.
הערב ירד,הוא לא חזר.
המשכתי ככה שבוע ו-וויתרתי.
בסופו של דבר,הוא נשכח,הזכרונות האלה דעכו,וכמובן שהיו לי דברים דחופים וכואבים יותר לדאוג להם.
הרפתי מהפנטזיה הזו.
עד ש..יום אחד,הוא חזר.נתקלתי בו בדרך לפח הזבל של הבניין שלי.הפעם,הוא היה שקט יותר,מגע כתפו היה כמו רוח שליטפה אותי קלות.נזכרתי שזה בעצם הוא רק כשהבטתי בפניו.
ניסיתי לחלץ מעצמי מילים בעל כורחי,אך כל מה שלא ניסיתי יצא קטוע ולא ממש אפשרי מבחינה תחבירית.אבל למזלי,הוא זכר אותי.ובכלשהי דרך לא מובנת,חילחה לתוכו העובדה שבעצם התכוונתי להזמין אותו לבית הקפה הזה."כאילו..סוג של…פיצוי על זה שלא היה פיצוי?"אמרתי והסמקתי קשות.הפתיע אותי שבדיוק כשהחלטתי לצחוק על הרעיון העלוב הזה ולתרץ את הנאמר בדבר מה,הוא הסכים.כבר מאותו הרגע,נשביתי בחיוכו המקסים.אך בכל זאת,ה"בילוי" הזה שלנו היה אחד הגרועים ביותר שאי פעם חוויתי.האווירה המתוחה כמעט חנקה אותי,אלה היו עשר דקות שהרגישו כמו שעות ובסוף ברחתי עם תירוץ עלוב.הבנתי שהוא כנראה באמת רצה רק לפצות אותי בפעם ההיא.