אל תבכי – פרק 4

"סלחו לי" אמרתי בחיוך מזויף, דחפתי את הצלחת שלי למרכז השולחן והלכתי לחדר כדי לענות לצ´ייס. "הלו" ניסיתי להישמע תמימה, כאילו לא ידעתי שהוא זה שהתקשר, כאילו שכחתי שהוא היה האהבה הראשונה שלי
"היי ריי-ריי" שמעתי את קולו המוכר, והרגשתי את ליבי מחסיר פעימה. יצאתי עם צ´ייס במשך שנתיים, נפרדנו בקיץ שלפני תחילת השנה, ולמרות שעברו חודשים מאז, לא יכולתי להכחיש את העובדה שעדיין אהבתי אותו, הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני מספר ימים, הוא בא להלוויה, לא יצא לנו לדבר הרבה, הוא רק הספיק להגיד לי שלום, ושהוא משתתף בצערנו לפני שמכרים וקרובי משפחה הציפו אותי והקיפו אותי במעגל של רחמיים עצמיים ותנחומים.
"הי צ´ייס" קולי נשמע רך יותר ממה שהתכוונתי.
"איך את? איך לוסי? אתן מסתדרות שם בניו יורק?" שמעתי את הדאגה בקולו וזה העלה חיוך טיפשי על פני
"אני בסדר, ניו יורק לא כזו רעה… ולוסי, טוב אתה יודע, היא לוסי" עניתי לו, ושמעתי אותו מגחך, הוא תמיד היה קרוב ללוסי, תמיד התנהג אליה כאילו הייתה אחותו שלו. "אתה יודע שהיא עדיין כועסת עלי על כך שנפרדנו" לא הצלחתי לעצור את עצמי מלעלות נושא כואב
"סיפרת לה שאני זה שנפרד מימך?" הוא שאל, יכולתי לשמוע מעט כאב בקולו, למרות שאני זו שאמורה להיות פגועה מכך
"לא" הנדתי בראשי, אף על פי שהוא לא יכול לראות אותי. "לא חשבתי שזה יועיל" הוספתי.
"אני… אני מתגעגע אליך" הוא החזיר את החיוך לפני בבת אחת, אך לא יכולתי להניח לזה
"אז למה נפרדת מימני?" הייתי חייבת לשאול, מעולם לא קיבלתי מימנו תשובה והייתי חייבת לדעת, הייתי חייבת לדעת לפני שאחליט אם יש לנו סיכוי שוב.
"הייתי מטומטם, פשוט מטומטם, אני לא יודע מה עבר לי בראש, חשבתי שזה לטובה ועשיתי את טעות חיי" שמעתי את החרטה בקולו, וזה כל מה שהייתי צריכה לדעת
"גם אני מתגעגעת אליך" אמרתי באנחה קלה, משחררת סוף סוף את מה שהחזקתי בבטן כל כך הרבה זמן.
"ריי-ריי…"
"אבל" קטעתי אותו לפני שיוכל להמשיך את המשפט, לפני שישנה את דעתי "אבל זה מאוחר מידיי, אני גרה פה עכשיו, וזה לא יעבוד יותר, זה לא ילך כשאתה שם, ואני כאן. אני רוצה להיות איתך צ´ייס, באמת, אבל קשרים מרחוק אף פעם לא עובדים" אמרתי בכאב, מרגישה מחנק קל עולה בגרוני ומאיים להתפרץ
"רייבן…" הוא רצה לדבר, לשכנע אותי, אבל אני לא נתתי לו, זה רק ימשוך את הסבל ואני ידעתי זאת
"אני מצטערת צ´ייס, ביי" ניתקתי, סיימתי את השיחה במילה הכי כואבת שיש בשפה, ´ביי´ ליבי פעם בחוזקה והייתי צריכה לנשום מספר נשימות עמוקות כדי לעצור את הכל מלפרוץ את המחסומים שלי, אני לא יכולה לבכות, לא בגללו, לא בגלל אף אחד, אסור לי, אני לא יכולה לבכות, דבר לא ישבור אותי.

למחרת שלחתי את לוסי לבית הספר שלה והלכתי לשלי, עמדתי להיכנס בשער כשלפתע שמעתי את הרפר קוראת לי מאחור, סובבתי את מבטי וציפיתי בה רצה ומדביקה את קצב שלי
"היי" חייכתי אליה, היא חייכה אלי וניסתה להסדיר את נשמה
"היי" אמרה לאחר מספר נשימות עמוקת "אז מה את אומרת על המועדון שלנו?" היא שאלה, בעודנו נכנסות בשער והולכות לבניין הכיתות
"לא חושבת, אני צריכה לדאוג ללימודים שלי ולאחותי הקטנה, אין לי זמן למועדון" אמרתי בקול מצטער
"חבל, אנחנו תמיד מחפשים כישרונות חדשים, אם תשני את דעתך את תמיד מוזמנת"
"אוקיי" חייכתי, והמשכתי בדרכי אל הכיתה. המועדון נשמע נחמד, אני חייבת להודות, אך אני לא חושבת שזה מתאים לי עכשיו, בכל מקרה יש לי דברים אחרים לחשוב עליהם חוץ ממועדון אומנות, דברים כמו לוסי, צ´לסי, אפילו צ´ייס, למרות שניסתי להרחיק אותו ממחשבותיי.

יום הלימודים הזדחל לו באיטיות, בשיעורים למדתי ובהפסקות ביליתי עם החבורה של הרפר, הם נחמדים מאוד ואני חושבת שאוכל להיות חברה שלהם, אך כל היום חשבתי על צ´ייס, על מה שאמרתי לו, על כך שהוא מתגעגע אליי, משום לא הפסקתי לעבור בראשי על השיחה שלנו, על הסיבה לכך שאי אפשר לחזור להיות יחד. אני יודעת שאני צודקת, שהמרחק בינינו הוא משהו שלא נוכל להתמודד איתו, איך אפשר לצאת עם מישהו כשלא גרים באותה העיר, כשאי אפשר אפילו לראות אותו פנים מול פנים. אם נחזור להיות יחד נוכל להתראות רק בסופי שבוע וגם זה ליום יומיים, וגם אז לא נוכל להתראות בכל סופי השבוע. אני לא יכולה לעזוב את לוסי להרבה זמן, צ´לסי פה לדאוג לה, אבל היא אחותי ולא אוכל לטוס למיאמי ובחזרה כל כך הרבה. אני גם לא יכולה לבקש מצ´ייס לטוס בערך 6 שעות הלוך וחזור, רק כדי לראות אותי. לא, מערכת יחסיים כזו בחיים לא תעבוד, אז למה ככל שאני חושבת על זה יותר, כך קשה לי יותר לחשוב שזו ההחלטה הנכונה. אני וצ´ייס נפרדנו, אני גרה פה והוא שם, אולי הגיע הזמן להמשיך הלאה, אבל אני לא מסוגלת להתעלם מהעובדה שהוא היה האהבה הראשונה שלי, ואני עדיין אוהבת אותו. אני לא יודעת מה לעשות, ואין לי למי לפנות בבקשת עזרה, לוסי לא תבין על מה אני מדברת, היא רק תרצה שאחזור אליו, אני לא יכולה לדבר עם החברות המעטות שיש לי במיאמי, כולן חברות גם של צ´ייס דעתן לא תהיה אובייקטיבית. אני מניחה שאני יכולה לדבר עם הרפר, היא סוג של חברה חדשה, אבל רק הכרתי אותה ואני לא חושבת שזה משהו שאני צריכה להפיל עליה בימים הראשונים להכרותינו. זה רק משאיר לי את צ´לסי, אני יודעת שהיא מבינה בדברים האלה, אבל זה לא יהיה מוזר לדבר איתה על משהו כזה?.
אני פולטת אנחה כבדה, מיואשת מהמצב בו אני נמצאת, אם הוא רק היה מדבר איתי קודם, לפני כל מה שקרה, אולי המצב היה שונה, לצערי, הוא לא.