אל תבכי – פרק 3

בבוקר תחילת השבוע הלכתי עם לוסי לבית הספר. השנה היא התחילה כיתה א´ במיאמי, ועכשיו עליה להגיע באמצע השנה ולנסות לעמוד בקצב של שאר התלמידים, אני רק מקווה שזה לא יפריע ללימודיה. אני לעומתה של לוסי, בשנה האחרונה שלי בתיכון, כיתה י"ב. בשבילי זו כבר התקופה של המבחנים האחרונים בבית הספר, את רוב החומר למדתי בבית הספר הקודם שלי, וזה אמור להיות אותו התוכן, אז לי לא הולכת להיות בעיה. אני עדיין צריכה ללכת לבית ספר ולהמשיך ללמוד, אך לפחות זו השנה האחרונה שלי.
הבטתי סביבי, נזכרת במה שצ´לסי הסבירה לי לפני שיצאנו מהבית הבוקר, מקווה שלא פספסתי את הפנייה לרחוב בו נמצא בית הספר היסודי של לוסי, אולי זו בעצם הפנייה הבאה, או זו שאחריה. אני מעבירה את מבטי לכתובת אשר צ´לסי רשמה לי על פתק קטן וממשיכה ללכת. אני אוחזת בידה של לוסי ושולחת לה מבט מעודד, מסתירה מימנה את העובדה שאולי אבדנו ברחובות ניו יורק.
מבטי נתקל בשוטר עומד מול מכונית וכותב דו"ח, לרגע הוא הביט בי, עיניו השתהו עלי, וזה גרם לתהות. האם… האם הוא יודע, יודע על ההורים שלנו, יודע כמה אני ולוסי קרובות להפרת החוק. שמעתי פעם על ילדים שאיבדו מישהו קרוב, שוטרים שמו עליהם עין, צפו בהם, וברגע שהם לא עמדו בכך יותר ונשברו, הם נשלחו לכלא, ידעו שהם לא יחזיקו מעמד וחיכו שהם יעברו על החוק. פחד קל עבר בגופי וגרם לצמרמורת, אך מייד הדפתי את המחשבה הנוראית ההיא. אין לי מה לדאוג, אני בחיים לא אעבור על החוק, לוסי צריכה אותי, אני גם לא אתן ללוסי או לצ´לסי לעבור על החוק, לא משנה כמה זה כואב, וכמה מתגעגעים, אנחנו-לא-נבכה.
מפני שהחלטתי, שלי וללוסי אין כל סיבה לדאגה, פניתי לשוטר בבקשת עזרה, כבר נהיה מאוחר ואני לא רוצה שנאחר.
"סלח לי אדוני" אמרתי לשוטר בקול רך "אני ואחותי חדשות בעיר וקשה לנו למצוא את בתי הספר, אולי תוכל לעזור לנו?" הושטתי לו את הפתק שצ´לסי כתבה עם שמות בתי הספר והכתובות.
"כמובן" השוטר בחן את חתיכת הנייר המקומטת "אתן לא רחוקות, בית הספר היסודי נמצא שני רחובות מכאן, תמשיכי ישר, תפני בפניה הראשונה שמאלה, ואז ימינה. התיכון לא רחוק משם" הוא חייך אלי חיוך אדיב
"תודה" אמרתי בחיוך מנומס והמשכתי ללכת מחזיקה את לוסי קרוב אלי.
בזמן שהמשכנו בדרכנו אל בתי הספר שלנו מחשבותי נדדו, השוטר היה כה חביב ונחמד, האם זה באמת אותו שוטר שיראה אדם בוכה ויעצור אותו?
"על מה את חושבת?" לפתע לוסי העירה אותי ממחשבותיי
"על כמה מזל היה לנו שהשוטר הנחמד עזר למצוא את הדרך, לא היית רוצה לאחר ליומך הראשון בבית הספר החדש, נכון?" שאלתי בחיוך וצפיתי בה מנידה בראשה הקטן עם לחיה התפוחות והמתוקות.

כשסוף סוף הגענו, שלחתי את לוסי אל כיתתה במהירות, ורצתי אל בית הספר שלי. אחרי האיחור הקל שלי לשיעור הראשון הוא הלך חלק, למרבה הפלא, בית הספר הקודם שלי כבר עבר על החומר שהמורה לימדה, ככה שאת זה כבר ידעתי, כך יצא שבשיעור היסטוריה, אני עשיתי אומנות וציירתי לי, כדי להפיג את השיעמום שנפל עלי.
הרגשתי את הנערה שישבה לידי בשולחן מעיפה מבטים מעבר לכתף שלי ובוחנת את מה שאני מציירת, בכל פעם שהבחנתי בה היא שלחה לי חיוך נבוך והחזירה את מבטה לחומר הנלמד. בסוף השיעור היא הציגה את עצמה.
"היי, שמי הוא הרפר. את התלמידה החדשה, נכון?" היא הזיזה קצוות שער שחורות וחלקות אל מאחורי אוזנה וחייכה אלי חיוך נוצץ
"כן, קוראים לי רייבן" חייכתי אליה והושטתי את ידי, הרפר לחצה את ידי בשמחה
"נעים להכיר" היא אמרה, ואני הנהנתי אליה
"ראיתי שיש לך כישרון, את מציירת הרבה?" היא שאלה והחלה ללכת לכיוון דלת הכיתה
"לפעמים" משכתי בכתפיי והלכתי אחריה
"אני במועדון של אמנים צעירים, זה אני ועוד כמה חברים בגיל שלנו שמתעסקים בזה, אנחנו תמיד מחפשים חברים חדשים, את מוזמנת להצטרף" היא הציעה, שלפה מתיק הגב שלה פלייר ורוד ומעט מקומט, והושיטה לי אותו
"אני לא יודעת, ציור זה משהו שאני עושה סתם בשביל הכיף" אמרתי בקול מעט לא בטוח, ולקחתי מידה את הפלייר. לפני שהרפר יכלה לומר דבר נוסף צלצל הפעמון שוב, והזכיר לנו שעלינו למהר לשיעור הבא
"יש לי עכשיו שיעור לשון, מה לך?" היא שאלה
"ביולוגיה" עניתי
"טוב, ניפגש בקפיטרייה אחרי השיעור, בסדר?"
"אוקיי" חייכתי אליה והיא החלה לרוץ בהמשך המסדרון לשיעור הבא שלה,
"ותחשבי על זה" היא קראה מאחוריה, בעודי עושה את דרכי אל הכיתה הבאה.

פגשתי בהרפר וחבריה בקפיטריה בזמן הפסקת האוכל, הרפר הציגה כל אחד מהם ואני פרסתי על שפתי חיוך מנומס וחביב
"נעים להכיר" חייכתי
"חשבת על מה שדיברנו? גם ג´וני, ליאם ואנה חברים במעודון" הרפר אמרה והחוותה בידה אל חלק מהחברים שהיא הציגה בפני
"את מצטרפת למועדון?" אנה, הנערה עם הנוצה בשערה הבלונדיני, והמשקפיים הגדולות והשחורות ללא העדשות מול עיניה הירוקות, שאלה לפני שהספקתי לפתוח את פי
"ברור שהיא מצטרפת, מישהי יפה כזאת, בטוח יש לה כישרון מדהים" ג´וני, בחור בעל שער שחור קצר ועניים חומות, חייך אלי חיוך מפלרטט, למרות שהייתה לי הרגשה שאני לא הטיפוס שלו
"מה אתה אומר ליאם, אתה לא חושבת שהיא צריכה להצטרף אלינו?" הרפר שאלה את ליאם, הנער השני בעל רעמת השער החומה שהשתלבה יפה עם עיניו החומות. ליאם בחן אותי ואז משך בכתפיו
"תלוי אם יש לה כישרון" אמר במעט אדישות וחזר לאכול את האוכל מהמגש שלו
"אני לא יודעת אם מתאים לי להיות במועדון" סוף סוף הייתה לי הזדמנות לומר את שלי,
"בטוחה? כיף במועדון שלנו, אנחנו קונים יחד חומרים ולפעמים מעלים תערוכות, את מציירת יפה אני בטוחה שתשתלבי מהר" הרפר חייכה אלי וניסתה לשכנע אותי, אני רק משכתי בכתפי ללא קול, והתחלתי לאכול את מה שהיה מונח על המגש לפני.

"איך היה היום הראשון בבית הספר?" דודה צ´לסי שאלה אותי ואת לוסי בארוחת הערב בקול אימהי ומעט רשמי שלא התאים לה כלל
"בסדר" עניתי בקצרה ונתתי ללוסי לברבר על החברים החדשים שפגשה, ועל מה שלמדה בבית הספר.
"… והמורה שלנו ממש ממש נחמדה, ורון, זה הילד שיושב לידי, עזר לי מאוד, והוא צייר איתי, והכיר לי את אחותו התאומה ג´נה, ועכשיו היא חברה שלי, ו…" לוסי המשיכה לספר ולדבר כשלפתע הפלאפון הנייד שלי צלצל, הופתעתי לראות את השם שהופיע על המסך, זה היה צ´ייס, החבר שלי לשעבר.