אל תבכי – פרק 5

"את צריכה משהו, יקירה?" צ´לסי הבחינה בי עומדת בפתח דלת חדרה. חייכתי חיוך מובך, ותהיתי האם כדי לי לדבר איתה עכשיו, או פשוט להניד בראשי ולחזור לחדר שלי ושל לוסי. זה היה הזמן המושלם לבקש את עזרתה, לוסי כבר נרדמה, ואני יכולה לדבר איתה ביחידות. לבסוף אני נאנחת ומהנהנת
"אני צריכה לדבר איתך" אני אומרת, מחפשת אחר עצה אימהית, ומוכנה להסתפק בעצה של דודה. צ´לסי חייכה אלי בסקרנות וסימנה לי לשבת לידה על המיטה. התיישבתי לידה.
"מה העניין?"
"היה לי חבר, במיאמי, יצאתי עם מישהו, נפרדנו לפני מה שקרה. עכשיו הוא אמר לי שהוא מתגעגע, נראה לי שהוא רוצה לחזור אלי, אבל אני לא חושבת שזה הזמן המתאים, כשהוא שם ואני פה, איך זה יכול לעבוד? אני לא יודעת מה לעשות" סיימתי באנחה וצפיתי בה מעכלת את הבעיה שלי
"הבחור הזה…" היא התחילה
"צ´ייס" קטעתי אותה, והיאע הנהנה
"צ´ייס, את אוהבת אותו?" שאלה
"כן"
"אז את צריכה להקשיב לליבך, אם את אוהבת אותו ואת רוצה להיות איתו, אז המרחק לא צריך להפריע לכם" היא אמרה
"אבל איך מערכת יחסים יכולה לעבוד ככה? איך אפשר להיות עם מישהו בלי לראות אותו, בלי לבלות איתו את הזמן?" שאלתי ביאוש
"תקשיבי, זו ההחלטה שלך, ושלך בלבד, כל מה שאני יכולה לעשות זה לומר לך ללכת עם ליבך, אם את אוהבת אותו, ואת לא יכולה להתגבר עליו, אז תהי איתו, אבל אם את חושבת שמערכת היחסים בינכם לא תוכל לשרוד את המרחק, אז כנראה שהגיע הזמן לעבור הלאה" היא סיימה ואני הנהנתי, זו לא הייתה העצה שחיפשתי, כנראה שקיוויתי שפשוט תגיד לי מה לעשות, אך יש משהו בדבריה.
"תודה" אמרתי וקמתי מהמיטה,
"הגעת להחלטה?" שאלה אותי בהתעניינות.
"לא, אני צריכה לחשוב על זה" הנדתי בראשי.

"הי רייבן, את בסדר? נראה כאילו הראש שלך במקום אחר" הרפר העירה אותי ממחשבותיי בסוף השיעור, אפילו לא שמתי לב לכך שהוא התחיל, פשוט בהיתי בקיר וחשבתי על צ´ייס. לא הצלחתי להוציא אותו מראשי, אני צריכה להגיע להחלטה.
"כן, סתם… חשבתי" שלחתי לה חיוך מזויף. נראה שהיא הסתפקה בו מפני שהיא לא המשיכה לשאול וישר עברה נושא
"אז את מכירה את החנות ´המשי של לורן´?" שאלה
"אני חדשה פה, שכחת?" חייכתי בשעשוע
"בכל מקרה, זו חנות בגדים בקניון, אני עובדת שם עכשיו, ככה שאם את רוצה לקנות בגדים חדשים ויפים תבואי לשם כשאני עובדת, אני אשיג לך הנחה, והקניה תהיה על שמי" היא חייכה
"אין בעיה" השבתי.
בהפסקות ביליתי עם הרפר וחבריה, אך היה לי קשה להשתלב, ניסיתי לדבר איתם ולהכיר את כולם, אך הרגשתי שאני לא מתחברת לתוך הקבוצה המגובשת הזו, התגעגעתי לחברות שלי במיאמי, לחיים שלי שם, עם ההורים שלי, עם החברות שלי, עם צ´ייס. אני מניחה שזה מטופש להחזיק בעבר, ולא לפתוח בחיים חדשים, וזה עוד יותר מטופש לגרור את צ´ייס לתוך זה בניסיון שלי להיאחז בחיי הישנים, למרות שזו לא הסיבה היחידה שאני רוצה להיות איתו, אני עדיין אוהבת אותו וזה דבר שקשה לשכוח.

אספתי את לוסי מבית הספר שלה בסוף יום הלימודים, והקשבתי לה מספרת בהתרגשות על כל החברים החדשים שלה, נראה שלה אין כל בעיה להשתלב בבית ספר החדש, ואני שמחה שהיא לא שותפה לסבל שלי, אך זה משאיר אותי לבד ובודדה.
"למדת משהו חדש היום?" שאלתי אותה, היא הנהנה בשמחה והחלה לספר
"התחלנו ללמוד חיבור בשיעור חשבון" חייכה
"ואיך זה הולך לך?" שאלתי והבטתי בה
"הולך ממש טוב, אני…" היא התחילה אך לפתע עיניה נפערו בתדהמה, ופיה נשאר פתוח באמצע המילה.
"הכל בסדר?" שאלתי בדאגה, התכופפתי, והישרתי אליה מבט, בוחנת אותה, היא הנהנה וחיוך התפרס על פניה כשלפתע שמעתי קול מוכר
"היי ריי-ריי", זיהיתי אותו מיד עוד לפני שהרמתי את מבטי. צ´ייס.