אל תבכי – פרק 2

הדירה של צ'לסי הייתה קטנה למדי, שני חדרים, מסדרון צר, סלון מרווח, מטבח קטן וחדר מקלחת עם שרותים. הדירה הייתה מסודרת, כל דבר היה במקום, אך הייתה לי הרגשה שזה לא כך בדרך כלל
"קטן אני יודעת, אבל זה אמור להספיק עד שנמצא מקום גדול יותר, תצטרכו לחלוק חדר. אל תדאגו זה רק זמני" צ'לסי אמרה לאחר שפתחה את הדלת והניחה את המזוודות שלנו במסדרון, היא נראתה מעט נבוכה, כאילו שהדירה הקטנה והחמימה הזו, היא דבר שיש להתבייש בו, אבל אני מבינה, היא מעולם לא הייתה צריכה יותר, אומנם הדירה לא מספיקה לשלושתינו אבל זה כל מה שהיא הייתה צריכה עד עכשיו
"זה בסדר דודה צ'לסי" אמרתי בחיוך, אך היא שלחה לי מבט מאיים "צ'לס" תיקנתי את עצמי באנחה והיא חייכה אלי בסיפוק.
"טוב בנות, מה תרצו לאכול לארוחת ערב? אני יכולה להזמין ארוחה סינית, פיצה, אולי אוכל הודי?" היא שאלה לאחר הסיור הקטן בבית
"את לא מכינה לבד?" לוסי שאלה את צ'לסי בקולה המתוק והרך. בבית, לפני התאונה, אבא תמיד היה מבשל לנו, הפעמים בהם הזמנו אוכל מבחוץ, או יצאנו למסעדה, היו נדירות למדיי
"לא, מצטערת מתוקה, אבל אני לא מבשלת" היא אמרה במשיכת כתפיים. אני הבטתי בלוסי והיא הביטה בי, על פנינו עלו חיוכים בו זמנית, ידעתי בדיוק על מה היא חושבת
"פיצה בבקשה" אמרתי, ולוסי הנהנה בחיוך מלא שיניים. למרות ששתינו הערכנו את הטעמים המורכבים והטובים של אוכל סיני או הודי, תמיד אהבנו יותר את הטעם הפשוט והטוב של פיצה, את הבצק הפריך והחם, הגבינה הרותחת, הרוטב הנפלא, והכל נמס בפה. אני מתחילה להיות רעבה רק מלחשוב על זה.
"בסדר גמור בנות, אתן לכו תפרקו את המזוודות בחדר, ואני יזמין לנו" היא חייכה ושלפה את הטלפון הנייד שלה מהתיק שהיה מונח על השיש. לקחתי את לוסי לחדר, בעודי סוחבת את המזוודות שלי ומזוודה אחת שלה, והיא גוררת אחריה תיק קטן שהיה כבד להפליא.

לאחר הארוחה הטעימה והמספקת נכנסו להתקלח לפני השינה, אף על פי שאת לוסי קילחתי במהירות, לי לא הספיקו המים החמים, אבל אני מניחה שצריך להתרגל לזה.
ישבתי עם לוסי בחדר על המיטה וסירקתי את שערה הרטוב, למרות התלתלים שלה, הצלחתי לסרק אותה בלי בעיה, וללא כל התנגדות.
"רייבן" לוסי אמרה בקולה הקטן וסובבה את ראשה אלי "למה אסור לנו לבכות?" היא שאלה, פי נפער בתדהמה, מעולם לא חשבתי על זה, זה תמיד היה החוק וכנראה שאף פעם לא פקפקתי בו, כך זה היה מאז ומעולם, ואף פעם לא הכרתי משהו אחר, אך אני יכולה להבין מה העלה את השאלה הזו עכשיו, רק הלוואי וידעתי מה לענות לה
"אני לא יודעת לוסי, מצטערת, אבל אני לא יודעת" אמרתי במשיכת כתפיים, היא נאנחה באכזבה וסובבה את ראשה חזרה קדימה כדי שאוכל להמשיך לסרק אותה.
"אתן יודעות… יש סיפור כזה.." לפתע צ'לסי הופיעה בפתח דלת החדר.
"סיפור?" לוסי שאלה בהתרגשות, היא תמיד אהבה לשמוע סיפורים, גם כשההורים היו בחיים אני זו שתמיד הקריאה לה כל סיפור שהצלחתי להניח עליו את ידיי
"כן, סיפור" צ'לסי אמרה בחיוך והתיישבה לידנו על המיטה, מעיפה את שערה הבלונדני אל מאחורי כתפה תוך כדי כך.
"בבקשה ספרי לי את הסיפור" לוסי הביטה בה בעיניים גדולות ומתחננות, צ'לסי הביטה בי, מחכה לאישור לספר לאחותי הקטנה סיפור. הנהנתי אל צ'לסי בחיוך וקלעתי את שערה של לוסי לצמה אחת ארוכה כדי שתוכל לנוע בחופשיות מבלי שאמשיך לסרק את שערה. ברגע שקשרתי את הגומייה בשערה של לוסי היא קפצה אל זרועתייה של צ'לסי, אשר ליטפה את שערה הלח.
"הסיפור מתרחש לפני הרבה שנים, בתקופת ימיי הבניים, בארץ רחוקה, שם חיי לו מלך רשע. הוא התאכזר לתושביו, אשר בכו כל יום על חייהם האומללים.
המלך, אשר ראה בבכי שלהם כביקורת על התנהלותו בממלכה, אסר על התושבים לבכות. הוא העניש בחומרה כל אדם אשר הפר את החוק ובכה, אפילו את הילדים הקטנים שלא הבינו מה היא טעותם…" צ'לסי סיפרה
"אז בגלל זה אסור לנו לבכות? כי הממשלה רואה בזה כביקורת עליה?" לוסי שאלה בסקרנות, גם אני תהיתי אם זו הסיבה, אך היא נשמעה מגוחכת, הממשלה טובה אלינו, אין לנו סיבה לבכות על התנהלותה, כך שאין סיבה שיראו בבכי כביקורת.
"לא יודעת, זה רק מה שהסיפור אומר" צ'לסי משכה בכתפיה.
"לא ככה נגמר הסיפור, נכון?" שאלתי את צ'לסי בקול מרמז וסימנתי בראשי על לוסי הקטנה והתמימה
"כמובן שלא" צ'לסי אמרה בחיוך, היא חשבה מעט ואז המשיכה את הסיפור "יום אחד נסיכה יפת תואר וטובת לב, ביקרה בממלכה, היא ראתה את סבלם של התושבים שלא יכלו אפילו לבכות על חייהם האומללים והחליטה שהיא צריכה לעזור להם. הנסיכה התחתנה עם המלך הרשע, ובעקבות כך ליבו התרכך. הנסיכה היפה שלטה במלך ושינתה את התנהלותו בממלכה, במהרה הוא ביטל את החוק האוסר על בכי, והחל לנהל את הממלכה בחוכמה ותבונה, בעזרתה של הנסיכה כמובן. ולתושבים, שעכשיו יכלו לבכות על חייהם, לא הייתה כל סיבה להזיל דמעה." צ'לסי סיימה את הסיפור בחיוך
"הלוואי שזה יהיה ככה גם במציאות" לוסי אמרה ושפשפה את עיניה
"קדימה, הגיע הזמן לישון" הודעתי לה כאשר ראיתי כמה היא עייפה. היא נכנסה באי רצון מתחת לשמיכות ואני נישקתי את מצחה, ויצאתי מהחדר יחד עם צ'לסי בשקט.

אני וצ'לסי ישבנו בסלון וצפינו בטלוויזיה, הייתי עייפה אך לא רציתי ללכת לישון, מפני שהבוקר יפתח יום חדש, יום חדש ללא ההורים שלי ושל לוסי, יום חדש המסמל חיים חדשים, ואני עדיין לא מוכנה להיפרד מהחיים הישנים שלי.
"הסיפור שסיפרת ללוסי, הוא אמיתי? זו באמת הסיבה לחוק?" שאלתי את צ'לסי בשקט, היא הביטה בי והנידה בראשה
"אני לא יודעת מהי הסיבה האמיתית, זה רק סיפור שהיו מספרים לנו כשהיינו ילדים, חשבתי שהוא היה מתאים ברגע ההוא" צ'לסי הסבירה, הנהנתי, כן הסיפור באמת התאים,
"תודה" לחשתי
"את לא צריכה להודות לי יקירה, זה מה שמשפחה עושה" היא חייכה אלי
"אני יודעת, אבל תודה בכל מקרה, תודה על שלקחת אותנו, והכנסת אותנו לביתך, זה לא מובן מאליו, ותודה שסיפרת ללוסי את הסיפור הנחמד ההוא" חייכתי אליה חיוך עצוב. צ'לסי לא אמרה דבר היא רק חיבקה אותי, יכולתי לנחש שהיא רוצה להפר את החוק עכשיו, אך לא יכולתי לתת לה לעשות זאת,
"לילה טוב" אמרתי והשתחררתי מחיבוקה, לפני שהיא תיסחף יותר מידיי ותעשה משהו שיכניס אותה לבית הסוהר, או שאולי עשיתי זאת בשבילי, אולי לא יכולתי אני להפר את החוק עכשיו.

שכבתי עם לוסי במיטה והבטתי בה, לא רק שחדר היינו צריכות לחלוק אלא גם מיטה, אך לי זה לא הפריע, דווקא שמחתי שיכולתי להיות קרובה לאחותי הקטנה עכשיו. הבטתי בה וחייכתי, היא נראה כמו מלאך קטן ללא כנפיים.
היום נגמר, ועכשיו אני יכולה להוריד את המסכות, לוסי ישנה וצ'לסי בסלון, אז עכשיו אני יכולה להפסיק להעמיד פנים, וסוף סוף להיות עצובה. רציתי לבכות, לעבור על כל החוקים ופשוט לבכות, רק דמעה אחת, זה כל מה שאני צריכה, להזיל דמעה אחת, אבל אני לא יכולה, אני לא יכולה לבלות שנה שלמה בכלא ולעזוב את לוסי שצריכה אותי עכשיו. לפעמים אני מתחרטת על כך שבכיתי לאחר שנולדתי, לפעמים אני רוצה לחזור בזמן ולשנות את זה, רק כדי שאוכל לבכות עכשיו פעם אחת ואחרונה, כדי שאוכל לבכות על ההורים שלי, כדי שאוכל לבכות על כל האירועים שהם יפספסו, על כך שלא יזכו לראות את לוסי גדלה, אותי מתחתנת ומקימה משפחה, על כך שהם לא פה יותר. אני רק רוצה לשחרר את הדמעות.
אני נאנחת עוצרת את המחנק. אסור לבכות. אני מזכירה לעצמי, אסור לבכות.