אל תבכי – פרק 1

"שלא תעזי" אמרתי לה בקול מאיים מביטה אל תוך עיניה הגדולות "שלא תעזי! אפילו לא דמעה אחת!" קולי נשמע יציב ושקט למרות הרעד שעבר בגופי. הבטתי בה, בפנים המתוקות והקטנות שלה, זה לא היה המצב המתאים להישמע קשוחה, אבל פחדתי. פחדתי מהעונש, פחדתי ממה שיבוא אחרי שהיא תיתן לדמעה אחת לחמוק מבעד לעיניה
"אני לא יכולה" היא אמרה בקול חנוק, היא הביטה בי, מבקשת שאעשה משהו, יכולתי לראות את האימה בעיניה החומות
"את חייבת, את יודעת שאסור לנו לבכות" אמרתי לה.

אסור לנו לבכות. זה העולם בו אנחנו חיים, עולם בלי בכי. עולם בו הבכי הוא מחוץ לחוק. לכל אדם מותר לבכות פעם אחת בחיים שלו. רק פעם אחת, זה הכל. והפעם הזו היא לאחר הלידה. תינוקות יכולים לבכות כאשר נולדים, וזו הפעם האחרונה.
כל דמעה שווה לשנה בכלא, מי שלא מוכן להפסיק נידון למוות. זה החוק. ולנו אין דבר שאפשר לעשות בנושא.

אני מעולם לא עברתי על החוק. בכל 17 השנים בהם אני חייה בכיתי רק פעם אחת, כמו כולם, ולא בכיתי מאז, אך עכשיו הרגשתי חסרת אונים, עומדת מול אחותי הקטנה לוסי, אשר מנסה בכל כוחה להימנע מלהזיל דמעה, הרגשתי אובדת עצות. היא רק בת 6 לא אוכל לתת לה לעבור על החוק. אני לא אשקר, הבנתי אותה, גם אני רציתי לעבור על החוק ברגע זה, ביום הזה, יום ההלוויה של ההורים שלנו. רציתי לבכות, רציתי לפרוץ בבכי יחד עם לוסי ולא להפסיק, אבל לא יכולתי, אני האחות הגדולה, אני חייבת לשמות על החוק, אם לא בשבילי אז בשבילה, בשביל שאוכל להגן עליה, ולטפל בה.
"מה לעשות רייבן? אני לא יכולה להחזיק את זה יותר" היא לחשה, תולשת בי את עיניה בתקווה. העניים החומות שלה נצצו מבעד לפוני בשערה המתולתל והשטני
"תביטי בי, אל תזיזי את העניים שלך מימני. הכל יהיה בסדר, אני מבטיחה, רק תסתכלי עלי. אל תבכי, אני יודעת שאת רוצה, אבל אל תבכי, את שומעת, הכל יהיה בסדר אם לא תבכי. אמא ואבא לא היו רוצים שתבכי. את ילדה חזקה, את יכולה לעשות את זה. רק אל תבכי" אמרתי לה, מעיפה מבט בשוטר העומד בצל העץ ובוחן את כולם בבית הקברות, ואז מחזירה את המבט אליה, לקחתי נשימה עמוקה, והיא עשתה כמותי. סובבתי את לוסי, כך שהייתה עם גבה אלי והוצאתי מהתיק הקטן שהיה על גבה בובת פרווה בדמות דוב "הינה, קחי את טדי הדוב. רק אל תבכי" הושטתי לה את הדוב הקטן, לוסי חטפה את הבובה מידיי והצמידה אותה לחזה שלה
"טוב" אמרה בקול שקט.
"הי, רייבן" לוסי אמרה לאחר מספר דקות, וגרמה לי להסיט את מבטי מהקברים אליה "מה יקרה לנו עכשיו?" שאלה מביטה בי במבט תמים
"עכשיו, עכשיו אנחנו נגור אצל האחות של אבא, דודה צ'לסי בניו יורק"
"אבל אני לא רוצה לעבור לניו יורק, אני רוצה להישאר פה, במיאמי" היא אמרה בקול עצוב
"אני יודעת, אבל אין מה לעשות, אנחנו צריכות מישהו שיטפל בנו, דודה צ'לסי היא היחידה שיכולה לעשות זאת, והיא גרה בניו יורק" הסברתי לה "אבל אל תדאגי, יהיה כיף בניו יורק, המזג אוויר יותר נעים, ויהיו לך הרבה חברים חדשים, את תראי" הבטחתי. לוסי נאנחה בעצב אך הנהנה בהסכמה.

מאוחר יותר, כשאני ולוסי היינו בבית וסיימנו לארוז את החפצים שלנו דודה צ'לסי הגיעה. היא לא הייתה בהלוויה, היא עזרה לנו לארגן אותה מרחוק, אך לא הגיעה לבית הקברות, היא אמרה שזה כואב מידיי, כנראה פחדה שתעבור על החוק אם תשתתף בהלוויה. הרי אבא היה אח שלה, והיא הייתה מאוד קרובה לאמא שלנו. במקום להיות בהלוויה היא הייתה בניו יורק וסידרה את הדירה שלה לקראתנו.
דודה צ'לסי הייתה אישה צעירה ויפה, היה לה שער חלק בלונדיני עם שורשים חומים, עיניה היו בצבע ירוק זית והיא תמיד הייתה מטופחת מאוד.
"היי בנות, כמה זמן לא ראיתי אתכן" היא אמרה בחיוך עצוב ובחנה אותי ואת לוסי כאשר עמדנו מולה "לוסי את מתייפה מיום ליום" היא אמרה וליטפה את לחייה של אחותי הקטנה, אז היא העבירה את מבטה אלי, יכולתי להרגיש את נשמתה נעתקת "ורייבן יקירה, את ממש אישה צעירה, את כל כך דומה לאמא שלך" היא אמרה בקול מעט חנוק, והעבירה את ידה בשערותיי האדמוניות. אני מניחה שאני יכולה לראות את הדמיון, אני ולוסי ירשנו את עיניה החומות של אימנו, אך אני ירשתי גם את הגלים האדמוניים שלה.
"תודה דודה צ'לסי" אני ולוסי אמרנו יחד בחיוך מנומס.
"אל תהיו כאלה רשמיות, אתן יכולות לקרוא לי צ'לס" היא חייכה אלינו חיוך אדיב, אני ולוסי הנהנו ללא קול. "קדימה, אתן מוכנות? אנחנו לא רוצות לפספס את הטיסה שלנו נכון?" היא שאלה ובחנה את המזוודות שלנו מעבר לכתפינו
"כן, הכל ארוז" השבתי לה. צ'לסי הנהנה בסיפוק הרימה אחת מהמזוודות של לוסי והחלה לעשות את דרכה למונית שחיכתה בחנייה של הבית.

במטוס, יכולתי לראות את הדאגה בפניה של לוסי, בעודה מביטה דרך החלון, נפרדת מהעיר בה נולדנו וגדלנו
"הכל יהיה בסדר" הבטחתי לה בלחש. היא הסתובבה במהירות והביטה בי, מופתעת מכך שיכולתי לנחש על מה היא חושבת. חייכתי אליה חיוך בטוח "הכל יהיה בסדר" חזרתי על עצמי וכרכתי את זרועי סביב כתפיה, מצמידה אותה אלי בחיבוק מגונן.