אל תאמינו לדבר (גם לא לזה) – [פרק 1] ~מקווה שתאהבו:)~

זה היה הלילה הנורא בחיי. למה? חה. אתם לעולם לא תבינו. או שאולי כן? שווה לנסות. לא היה בו שום דבר מיוחד, למעשה הוא היה הלילה הכי פחות מיוחד אי פעם- אולי זה מה שייחד אותו. הלכתי לישון אחרי אותה קערת קורנפלקס, ואחרי אותן מחשבות על שיעורי הבית של הכנתי. עליתי לחדרי, לבשתי פיג'מה, והתפרקתי במיטה. סוף סוף. ברגע שעיניי נעצמו בפעם הראשונה שמעתי צעקה מהחדר של אמי. רצתי בזמן שמחשבות מחרידות מרצדות במוחי. פתחתי את הדלת בתנופה. מצאתי אמי יושבת על המיטה, מחזיקה את השמיכה כאילו היא מה שיעזור לה, ובוהה בחלל האוויר בהבעה מפוחדת. "הכל בסדר אלי, תחזרי לישון" היא אמרה מבלי להסיט את מבטה מהחלל הריק שבין הארון והחלון. הייתי עצבנית, ועייפה מדי, בשביל שהעובדה שאמא שלי צרחה ככה בגלל כלום תטריד אותי. חזרתי לישון ושכחתי מהכל – זאת הייתה הטעות הראשונה שלי.

_____________________________________________________________________

כשקמתי הבית היה שקט. לא שמעו את דן ושלי מתרוצצים בבית, ולא שמעו את אמא צועקת להם למהר או שיאחרו. הלכתי למטבח לבדוק מה השעה. היא הייתה 12:37. רגע, מה?! בדקתי בכל השעונים בבית. בכולם מחוגי השעון סימנו 12:37. נכנסתי לחדר של אמי ולהפתעתי מצאתי אותה ישנה. הערתי אותה, היא קמה ללא שאלות כשהבעה ריקנית על פניה. לא היה לי זמן להרהר בכך, הלכתי להעיר את דן ושלי. אחים קטנים זה דבר כל כך מעצבן, ועוד שניים? תאומים? אני די בטוחה שהם זוממים מזימות יחד כדי לאמלל את חיי. נו טוב, הגזמתי קצת, אבל זה היה הרבה יותר כיף אם גם לי היה תאום. הערתי גם אותם, כשדן קם הוא שאל "אלי, מה קרה?" לא הבנתי למה הוא מתכוונת והסתכלתי עליו במבט מבולבל. שלי הצטרפה אליו "כן אלי, יש לי הרגשה שמשהו רע עומד לקרות.. וגם.. גם.. החלום.." לא היה לי זמן או כוח להקשיב לחלומות הזויים של ילדה בת שתיים עשרה, אז פשוט אמרתי להם לאכול ולעשות מה שהם רוצים, כי אין טעם ללכת לבית הספר. יצאתי מהחדר בלי להקשיב לסוף דבריה של שלי. זאת הייתה הטעות השנייה שלי.