אל היער- פרק ראשון

היא זכרה את היער. יער גדול שמתפרש על קילומטרים על גבי קילומטרים. מבעד לימים ולשנים היא זכרה את אותו היער בילדותה, שעכשיו עשתה את דרכה אליו במכונית אדומה.
"זה יהיה כיף," שבר ג'ון את הדממה, מחייך מאחורי ההגה. "היי, את חושבת שנוכל אולי לראות ממש איפה גדלת והכל? אני ממש סקרן, את לא מדברת הרבה על הילדות שלך."
"אין מה לדבר, ג'ון, תבין, אם היה לי משהו לספר על הילדות שלי…"
"ברצינות, אין כלום?"
"היה פעם מצב אחד שבו הכנסתי בואש לבית כי חשבתי שזה חתול, אבל אתה כבר שמעת את האחד הזה…"
ג'ון נאנח, גורם להילי להביט בו שוב. לאנשים מבחוץ היה קשה להבין מה מישהי כמו הילי מצאה באדם כמו ג'ון. היה לו אף פצפון שאיים להיעלם כליל מתחת למשקפיו העבים, עור חיוור לחלוטין, וכוח מוזר שלא תאם את הופעתו הצנומה. הוא תמיד לבש משבצות ונעלי הליכה, והשיער הדליל שלו היה אפרפר מגיל אפס. הילי חשבה שהוא חתיך בדרך לא קונבנציונלית. היא אהבה לנסות לספור את הנמשים שלו, אבל הכי הרבה שהצליחה לספור היה חמישים ואז היא גילתה שהיא לא באמצע והתייאשה.
הילי הייתה גבוהה מאוד, ושיערה תמיד היה אדום ומלא. עיניה הכהות, קצת קטנות מהממוצע, תמיד התחבאו מאחורי זגוגיות עגולות במיוחד שהיו מוקפות במתכת דקיקה. היה לה גם טעם מאוד ספציפי של חולצות עם הדפסי חתולים עליהן.
"אתה יפה," היא אמרה בעייפות. "אני לא אומרת לך מספיק."
"את אומרת לי חמישים פעמים ביום."
"מזיק לשמוע עוד פעם?"
"ממש לא, אבל תמיד כשאת אומרת את זה אני רוצה לתת לך נשיקה ואני לא יכול כרגע כי אני נוהג."
"אתה תמיד רוצה לתת לי נשיקה."
"היי, אולי תנסי לישון?" הוא אמר לפתע.
"מעבר חד יש לך שם, בין הנושאים."
"אני פשוט אומר, את ערה כבר המון זמן. לכי לישון, את נראית מותשת."
"תעיר אותי כשנגיע."
"מבטיח."

"בוקר טוב." הילי פקחה את עיניה והתמתחה בפיהוק. "הגענו."
"כבר? ווהו!…" היא פיהקה עוד קצת, ואז הביטה בג'ון בחיוך. "מה השעה?"
"עכשיו… חמש וחצי."
"אה, אז יש עוד זמן לפני המחשיך."
"בואי, נראה אם הבית הישן שלך עדיין עומד." הוא חייך ויצא, ואז המתין בחוץ עד שבת זוגתו תצא גם היא.
"בוער לך להגיע כבר?"
"אני פשוט חושב שכדאי שנדע אם יש לנו איפה לישון או שכדאי להקים מחנה כבר."
"אתה תמיד חושב, יודע?"
ג'ון חייך והציע את ידו להילי, שלקחה אותה בשמחה.
ההליכה לבית הקטן ההוא לא הייתה ארוכה מדי. האדמה הרכה הריחה כמו גשם קצת, והדשא היה ירוק תחת רגליהם. הם עצרו להביט בשמיים מדי פעם, עננים רכים ולבנים ריחפו בקלילות מעל לעצים הגבוהים. ועדיין, הילי חשבה לעצמה שהיא לא היתה רוצה להיות לבד בפינת הטבע הזו. משהו בה הרגיש מלנכולי במיוחד, עצב שרה באוויר בקז'ואליות ורוח קרירה נשבה. אם לא הייתה הנוכחות החמה והמנחמת של ג'ון היא הייתה חוזרת למכונית ומקשיבה לחושים שלה, שצרחו עליה להתרחק מהאיזור.
"הכל טוב הילי?" שאל ג'ון לפתע, מחזיר אותה לעולמם.
"אה, כן, הכל… תגיד, משהו מרגיש לך מוזר?"
"לי? הרבה דברים. נראה לי שזה כי עומד לרדת גשם, קצת כואב לי בלב."
"אה. אז אולי כדאי לעזוב, אם ירד גשם?"
"יש לנו את המגן הזה מפני גשם," אמר ג'ון בחיוך ואז מישהר להוסיף "למרות שאם את מעדיפה, ראיתי אכסניה לא רחוק-"
"לא, אם המגן בסדר מבחינתך נישאר." הילי חיבקה את עצמה, ודחפה את מעצמה קצת לתוך זרועותיו של ג'ון.
"כלום לא קרה?" הוא שאל בעודו מושך אותה קרוב אליו.
"כלום."
"בטוח?"
"מאה אחוז. בוא נלך, זה לא רחוק מפה."
"לא רחוק מפה." הד חלוש יצא מתוך היער. "מאה אחוז."
והשניים, עדיין מחובקים, המשיכו בדרכם.