אל האופק, פתח דבר.

"אימא, שוקו." ציוותה מריה על אימה והתיישבה על כיסא המטבח הרעוע. כיסא המטבח עבר הרבה, מלכלוך ועד דריסה על ידי מכונית. אבל על אף זאת, הרעיון לזרוק אותו לא עלה אף פעם על הדעת.
"מריה, דברי יפה לאימא שלך!" נזפה במריה אימה, אוליביה, "חייבים לתקן את הכיסא הזה!" קבעה אוליביה בראותה את הכיסא המתנדנד. היא הורידה במהירות את מריה מהכיסא.
כפי שבטח הבנתם, זה היה עוד בוקר רגיל לגמרי. לפחות ככה זה היה נראה, מריה לא ידעה מה מצפה לה.
מריה נטלה לידיה את תיק הגב, ואפילו לא טרחה ללבוש אותו על גבה.
"להית', אימא." אמרה מריה וטרקה אחריה את דלת הבית.
היא חלפה על פני אנשים ומכונות, גגות ובתים, עצים ופרחים.
היא נכנסה אל בית הספר, ובדרך ראתה את מורתה.
"נו, מריה, עשית את שיעורי הבית הפעם?" תמהה המורה. מריה התחילה להזיע, היא הרגישה כאילו מלאי התירוצים שלה אזל.
"אתמול באתי הביתה והתחיל לכאוב לי הראש, אז הלכתי לרופא ושחזרתי השעה הייתה כבר ארבע וחצי. התיישבתי להתחיל את שיעורי הבית ואז אימא אמרה לי שנוסעים לדודה שלי, שגרה במישיגן! הגעתי אליה בשעה תשע בערב, והיה כבר מאוחר מידי לשיעורי הבית. חזרתי הביתה בשלוש, בלילה!" אמרה במהירות מריה. היא נאנחה והסיטה ממצחה את טיפות הזיעה שנגרמו כתוצאה מהלחץ הכבד בו הייתה שרויה בעת שאמרה את הדברים.
"מכאן עד למישיגן לוקח שעה נסיעה, את משקרת. ומלבד העובדה הזאת, איך הגיוני שהלכת לישון בשלוש בלילה ואין כל סימני עייפות על פנייך," אמרה המורה והתבוננה במריה במבט מאיים.
מריה נלחצה בשנית,"התבלבלתי… הכלב אכל לי את שיעורי הבית!" אמרה במהירות והתקדמה ללכת.
"לא כל כך מהר מריה, אין לך כלב," אמרה המורה ותפסה בגבה של מריה.
"אז….." זה יכל להימשך כך שעות, אלמלא באותו הרגע אזעקה הייתה קוטעת את דבריהן.
"מה קורה פה?" תמהה מריה, "זו לא אזעקה ארצית!" אמרה מריה כששמעה את האזעקה, זו לא הייתה אזעקה רגילה, והיא גם לא הייתה חזקה כל כך- אין סיכוי שהאזעקה נמצאת בכל הארץ.
"זו אזעקת בית ספר, גוף זר חדר לבית הספר! בואי! למקלט! בואו ילדים!" אמרה המורה, כל קהל הילדים החל רץ אל המרחב המוגן- מרחב מיוחד שאף אחד לא יכול לפרוץ אליו.
מריה, ועוד 3 ילדים היו אלה שהובילו את הריצה. הם רצים הכי מהר מילדי הכיתה.
הם עמדו מול פתח הדלת, כשלפתע אש בקעה מאחוריהם, פיצוץ.
במהירות הם התגלגלו קדימה, כמו בסרטים, ונחתו הישר בתוך המרחב המוגן. הם מיהרו לסגור את הדלת. צרחות נשמעו מבחוץ.
ארבעת הילדים הביטו אחד בשני במבט חושש. קיים הסיכוי שאף אחד בסביבה לא שרד.
חוץ מהם.