אלפי שנות אור- פרק שני

רעשים מבחוץ הזכירו לי את הבריחה. המשכתי לחכות לאנזו ולפרופסור. "לומי!" שמעתי והבנתי שהרעשים מבחוץ הם אנזו והפרופסור. מיהרתי לצאת דרך חור בקיר שהוא מיועד להכניס אוויר בלבד. השארתי גם פתק לדודה רוז, פחות פתק יותר הודעה כתובה על הקיר. "מה לקח לכם כל כך הרבה זמן? התחלתי לדאוג." מילמלתי. "חיפשנו דרך שקטה לקרוא לך, אבל זה לא עבד…" אמר הפרופסור ולידו עמד עוד חבר לבוש במדים של הרשויות. "מי אתה?" שאלתי אותו. "זה החבר שלי מהרשויות!" הפרופסור מיהר להגיב. "אני מוציא אתכם ואצטרף לבריחה." החבר ענה, הוא הרים את ידיו ומיהרנו אחריו. החבר של הפרופסור הלך שלוש מטר מלפנינו בכדי לאשר לנו להתקדם. עברנו בין העננים, התקדמנו בגלקסיה. "פרופסור מה יקרה אם יתפסו אותנו?" שאלתי. "הם לא." הוא ענה מהר והתקדם. אני ואנזו המשכנו בשקט מאחוריו. "אני לעולם לא אראה את דודה רוז שוב…" מילמלתי אל אנזו. "את לא יודעת את זה בטוח." אנזו ניסה לומר, אך אני הבנתי את המשמעות של הבריחה הזו.
נכנסנו אל שביל החלב, שמה החבר של הפרופסור ביקש ממנו לחכות לו ליד הירח. "למה?" הפרופסור שאל אותו. "אני חייב לברר כמה דברים ואז אבוא לעזור בבריחה…" החבר מילמל, הוא מיהר להחליק את שיערו למעלה והלך. הפרופסור נראה לחוץ לרגע. "לא נוכל לחכות לו בירח, זה מסוכן מידי…" הפרופסור לחש. הוא התחיל ללכת לכיוון הירח, אני ואנזו מנסים לשאול אותו מיליון שאלות. "שקט!" הפרופסור הרים שני אצבעות, הוא הטיל כישוף עלי ועל אנזו. לא יכולתי לדבר. "החבר הזה לא אמין עד הסוף, כל פעם שהוא מחליק את ידו בשיער ותוך כדי מחזיק ביהלום שלו… הוא משקר!" הפרופסור לחש. מיהרנו לעוף לכיוון הירח אך ברגע האחרון פרופסור הטיל כישוף עלי ועל אנזו להמשיך לעוף לכיוון שהוא בוחר. "סבא, לאן?" אנזו שאל. "לכו ותיזהרו!" הפרופסור ענה, שניה אחר כך הותקף בידי כמה 'חברי' רשויות. "לא!" אנזו צעק. הם תפסו בפרופסור ומיהרו לתקוע בו מתכת מאוד קרה בכדי שימות. אני ואנזו אפשר לומר עפים אל תוך כדור הארץ, אל החלום שלנו. אך היהלומים שלנו ריקים, שקופים, ללא כל צבע. כשזה קורה זה מדגיש רגש מעבר לצער, מעבר לכאב וכעס. לרגש ההוא קוראים ריקנות.
התחלנו לראות בתים של בני אדם, בניינים ועצים. התקרבנו למקום מסויים, המשכנו לעוף. "וואו, זה מדהים! בדיוק כמו התמונות מהספרים הישנים!" קראתי, הצבע ביהלום שלי חזר לחום בהיר. "איך את יכולה להתלהב כשאת ראית מוות לפני רגע, מוות של סבא שלי!" אנזו התחיל להזיע מה שעושים כשכועסים. נחתנו בתוך מבנה קטן בקצה של מושב או עיירה. אנזו כולו רטוב.
"שלום לכם!" מישהו אמר בשפה שאנו מכירים, השפה שמדברים ב"קאם". המישהו הזה נראה אנושי מכל כיוון. "מי אתה?" נעמדתי מולו מוכנה לתקוף. "וואו, אני כמוכם!" האיש שכנראה לא איש הוריד את הצעיף מצווארו וראינו יהלום. "שמי הוא דיינט, שמי האנושי הוא רובי." הוא הוסיף מחזיר את הצעיף. "שלום רובי." אני אמרתי נותנת לו את רגלי. "בכדור הארץ נוהגים ללחוץ ידיים." רובי הסביר, מראה לי את התנועה. "אתה בטח אנזו! כל כך דומה לסבא שלך!" רובי התקרב אל אנזו ששכב על הריצפה רטוב, ספוג. "היהלום שלך, הצבע שלו!" רובי הביט והתחיל לחמם איזה מיץ בכפות ידיו. "ידעתי…" רובי התחיל למלמל לעצמו. "מה קרה?" שאלתי מבולבלת. "פרופסור חזר עם ה'חבר' הזה, למרות כל הסיכונים בכדי להציל את אנזו. ידעתי שה'חבר' הזה לא אמין, ידעתי שהוא סוכן כפול!" רובי התחיל למלמל, מפזר מסביב לאנזו את המיץ. "לאנזו נגמר כל המשפחה, אני כרגע מאמץ אותו או שהוא לא יוכל לחיות…" רובי לחש. "תעלי למעלה לישון, זה ייקח זמן." הוא הוסיף. המשכתי לטייל בבית. הכל נראה אנושי כמו בספרים בדיוק.
לאחר השינה העמוקה שלי קמתי והופתעתי לגלות שאני לא באוויר. בדרך כלל אני עפה מתוך שינה, אך הפעם אני הייתי מתחת לבד תקועה שם. "בוקר טוב!" רובי נכנס. "למה קשרת אותי?" שאלתי מעוצבנת. רובי צחק, נשמע כמו צחוק מרושע כל כך. "אלו שמיכות, ככה בני אדם ישנים… תתחילו להשתמש בידיים יותר, הם לא שם רק בכדי לאכול." רובי הסביר. ניסיתי אך לא היה לי מושג איך להשתמש. נפלתי מהדבר ששכבתי עליו. "מה זה? וואו זה בנוי מעצים! עצים אמיתיים!" קראתי. "זו מיטה, עליה ישנים!" רובי נאנח, הדרך שאמר את המילה 'מיטה' בשפה האנושית הצחיקה אותי. "כן אני יודע מיטה ב"קאם" הוא סוג צמח היחיד שקיים, שהוא גם מאוד רעיל." רובי אמר מנסה להחביא את הצחוק שלו. "לפחות גם בני אדם צוחקים, אני לא טועה זה היה כתוב בספר של הפרופסור… הספר הישן שלו." אמרתי. "צודקת." רובי אמר מניח עוד בדים על המיטה שבה ישנתי. "זה החדר שלך, אלו בגדים אנושיים בשבילך… תכסי את היהלום, אל תתני לאף אחד לראות." רובי אמר ויצא. "רגע, רובי!" קראתי אחריו. "איך לובשים?" שאלתי. "אה נכון, אמממ… חור גדול ראש, חורים בצד לידיים…" רובי מילמל, הוא מיהר להסתלק כשפרצופו בצדדים הופכים וורודים.
הקושי בללבוש בגדים של בני אדם היו מאוד מסובכים. הבד יכול להיות מכל כיוון, ויש בו ארבעה חורים! רובי רק הסביר על שלושה מהם. "לומי את מוכנה?" שמעתי את קולו של אנזו. "לא הבגדים האלו מסובכים…" קראתי. "מה עושים עם החור הגדול?" הוספתי לשאול. "אוי נו, לומי אני כבר מכניס לך הסבר כתוב ותמונה של איך זה נראה…" רובי קרא מרחוק. אחרי כמה דקות העבירו מהדלת מעץ אמיתי, חבילה של דפים ותמונות. לפי מה שהיה כתוב הבנתי איך להתלבש, אך הבד לא היה נעים ולא נראה כמו בתמונה. לקח לי זמן לקלוט, השמלה הפוכה. כן, בדפים כתוב שהבגד הזה הוא לבני אדם נשים ובנות בשם שמלה. הבטתי פעמיים לבדוק שזה דומה לתמונה, אחר כך בדקתי שלא רואים את היהלום ועפתי למטה. "וואו, הכל מעץ אמיתי!" קראתי. הבטתי בשני בני האדם שעמדו ליד רובי. "מי אתם?" שאלתי בהלם. "את לא מזהה אותי?" הילד מצד ימין הביט בי בתימהון. לא הבנתי, אני אמורה להכיר אותו? הרגע הגעתי לכדור הארץ.