אלפי שנות אור- פרק ראשון

מבעד לעננים צפיתי במתרחש. כדור הארץ נדמה לכוכב הלכת הכי מתאים בשבילי. "לומי! מה את חושבת שאת עושה?" דודה רוז מצאה אותי. "לומי, דיברנו על זה מיליון ואלפי פעמים… לא מתקרבים לכדור הארץ. העננים פה בכוונה!" היא הוסיפה מרימה אותי בכוחות הכישוף שלה. התעופפתי מאחוריה עד לכוכב שלנו. מאז שלמדתי לנוע בחלל בין הגלקסיות אין יום שאני לא מגיעה לצפות בבני האדם. כל מידע של האנושות אני מכירה, איך הם מתנהלים ארצות ואפילו מאכלים. פעם אמרתי לדודה רוז שאני רוצה להיות בן אדם רק בכדי לטעום מהאוכל שלהם, כמובן שהיא השתגעה רק מהמחשבות על האנושות. "יום אחד עוד יתפסו אותך! כשהם יתפסו הם יחקרו אותך, ואנחנו ננסה להוריד כל קשר בכדי לא להימצא…" דודה רוז אהבה לומר לי. "דודה, מאז הפעם הראשונה חלפו חודשים ויש לי כישוף אם ימצאו אותי…" אמרתי לה צוחקת מהאוויר החולף על פניי. כל יום אני מגיעה לעננים מסביב כדור הארץ ודודה רוז מגיעה להחזיר אותי, כמו משחק כזה.
שבנו לגלקסיה שלנו ולכוכב הלכת "קאם" שם אנו חיים, אם תשאלו אותי חיים משעממים. כל יום אותו הדבר. לכולם ב"קאם" יש פחד אחד משותף, האנושות. היה פרופסור אחד שהתלהב מהאנושות והלך לחיות לצידם בכדי לגלות מה הם באמת, אף אחד לא יודע מה איתו. הוא נסע לפני עשר שנים, לא הותיר אחריו סימני חיים מאז השבוע השני שלו בכדור הארץ. כולם בטוחים שהאנושות גילתה אותו. אני לא מאמינה בזה וגם לא אנזו. הוא יצא איתי כמה וכמה פעמים להביט בכדור הארץ, הוא הנכד של הפרופסור ככה שהוא מחפש אחרי סבא שלו מעל שש שנים. "אנזו!" מיהרתי לספר לו מה עבר היום בכדור הארץ. ההרפתקאות שמה לא נגמרות. "תיזהרי לומי, אני עובד על מתכון חדש…" אנזו קרא. מיהרתי לראות ולהריח. "יום אחד אצליח להכין חביתה כמו בני אדם אמיתיים!" הוא הוסיף. "צריך ביצה, לא?" הבטתי במיליון הצלחות עם דברים צהובים או חומים בתוכם. "את רוצה ללכת לכדור הארץ בשביל ביצה?" אנזו הוריד את מסכת הבישול שלו. "בכיף, אך רוז תתחרפן ובטח תטיל עליי איזה כישוף שלא אוכל לצאת יותר לחלל או משהו…" אמרתי וניסיתי איזה "חביתה" ממש לא חביתה. ירקתי את מה שהאכלתי מהר. "זה היה ניסוי מספר שש מאות חמישים ושבע. הוא היה מאבקת אוויר נטופה וחמאת בצק עפר הירח… טעים?" אנזו שאל ברצינות. צחקתי מחפשת אחרי אוויר מוכסף מה שבכדור הארץ נחשב למים או ליין. "הגיע הזמן שבאמת נצא לכדור הארץ…" אנזו אמר מחזיק בידו מעטפה שרק לבני אדם יש כאלה. "מאיפה הסגתה?" הבטתי באוצר שבידיו של אנזו. נייר מעץ, ב"קאם" אין עצים או מים ברור שלא נייר. "מצאתי אותו על שולחני הבוקר, לא פתחתי. אני מחכה לך בשביל זה!" אנזו מיהר להתעופף לידי. "מסבא שלך?" שאלתי מתפלאת בכל נגיעה במעטפה. אנזו לקח את המעטפה מידיי ופתח. הצצתי מעל מה שנחשב ככתף לבני אדם. "הוא מוכן שאני אתרח אצלו בכדור הארץ!" אנזו קרא מראה לי את המילים. "אני לא מאמין!" אנזו שמח. "אני לא מאמינה…" לחשתי לעצמי, אני אשאר לבדי פה… אלפי שנות אור הרחק מהחבר היחיד שיש לי.
"סבא שלי חי!" אנזו אמר ממשיך לעבור בין המילים שכתובים על הנייר. "אני עומד להכין לך את החביתה בדיוק כמו בני אדם רגילים!" הוא הוסיף לומר כשהוא שמח. אצלנו כשאנו שמחים רואים את זה בצוואר, שם נמצא כמו ה"לב" שלנו. דומה יותר ליהלום של בני אדם. כשהיהלום בצבעים שונים הוא אומר דברים שונים. "כתוב פה שסבא שלך מגיע מחר בצהריים לקחת אותך מבלי להודיע לרשויות… זה יכול לסבך אתכם מאוד." אמרתי מקווה שאולי אנזו יישאר בגלל זה. אך אנזו והחביתה, כלום לא עומד בדרך עכשיו.
למחורת חיכינו לפרופסור סבא של אנזו. לא הלכתי לביקור הרגיל שלי לכדור הארץ ודודה רוז הייתה מאושרת מכך. "אני מקווה שהוא יגיע!" אנזו לחש כשהיהלום שעל צאוורו מחליף צבעים, הוא נרגש מפוחד ומאושר ביחד. לקראת הערב הופיע הפרופסור. הוא ואנזו שוחחו כמה דקות בפרטיות וכשיצאו שניהם היו שמחים. "אז את גם אוהבת את כדור הארץ, האנושות חיות והכל?" הפרופסור שאל. "כן…" מילמלתי. "אי אפשר להשאיר אותך פה, הם לא ילמדו אותך שום דבר משמעותי… בכדור הארץ הכל שם מתקדם יותר מאיתנו, למרות שאנחנו עם כישוף. שמה קוראים לזה קסמים ובטוחים שהם כוחות על או פשוט משהו דימיוני…" הפרופסור אמר אוכל קצת משיקוי האדמדם שנקרא "תרופה" כנגד מחלה מסויימת שיש לו. "זהו, תלכי לקחת משהו בודד מהבית שלך ובאמצע הלילה נבוא לקחת אותך… אנחנו חייבים לברוח מהר בחזרה, בזהירות." הוא הוסיף. הבטתי בו היהלום שלי כחול כהה. "הרשויות מתכוונות לבטל כל דבר הקשור לאנושות ב"קאם" חייזרים פה יותר מידי מפחדים מבני אדם." אנזו לחש בשקט. "הם התחילו לשרוף כל ספר שקשור לבני אדם והגלקסיה שלהם, שביל החלב… זה ידוע!" אמרתי לא מבינה. "מתחילים איסור להתקרב לשביל החלב ולמערכת השמש, החל משבוע הבא." אנזו לחש. "אני יודע כי יש מישהו אחד יחיד חוץ ממנו שלא מפחד מהאנושות… הוא הזהיר אותי מפני זה, גם מפני שיעלימו וינעלו כל מי שמתעניין או יודע יותר מידי מידע על האנושות." הפרופסור לחש. "בגלל זה הגעת לקחת את אנזו…" אמרתי מתעופפת במקום. אנזו והפרופסור החליפו מבטים. "אל תאמרי מילה לרוז…" אנזו הזכיר לי כשליווה אותי לביתי.
ארוחת הערב האחרונה שלי עם דודה רוז הייתה שקטה ורגילה. אחרי ארוחת ערב בילינו כרגיל בניקויי האוויר הדחוס שמתגלגל בפינות הבית, בנתיים מאזינות לקול המודיעה. זה כמו רדיו, פשוט לא מכשיר אלא כישוף. "שמעתי הבוקר שמצאו חללית נוספת מכדור הארץ, היו חייבים לנפץ אותה לפני שהייתה מגיעה לאיפה שבני האדם מנסים להגיע…" רוז אמרה כשהיהלום שלה צהוב. "אני שמחה שלא ייצאת לשם היום, כדאי לך לא לצאת לשם יותר!" היא הוסיפה. התעלמתי מנסה להסתיר את היהלום שלי הנרגש, מחליף צבעים כאילו סופת אוויר. מי יודע מה יהיה בכדור הארץ, מה אם יתפסו אותנו בדרך? חיכיתי בחדרי מתעופפת סביב לא נרדמת. מתי יגיעו הפרופסור ואנזו? לקח להם מלא זמן מעבר למתוכנן, אני מקווה שהכל תקין.