אליס

היא הרגישה כאילו היא עפה.
היא ראתה את כל הממלכה פרושה לפניה, פה ושם כתמים כחולים של אגמים ומין 3 נחשים מתפתלים שהיו בעצם הנהרות שחצו את הממלכה לאורכה.
בעודה ממשיכה לצנוח היא החלה להבחין בשרשרת הרי המירוז, שנראו כאילו התרוממו מהקרקע בזה הרגע ולא לפני מיליארדי שנים.
המלכה אהבה לטייל ברחבי הממלכה שלה.
זה רק מתאים שזה יהיה גם הדבר האחרון שתראה לפני מותה.
היא עצמה את עיניה.

– חודש לפני –
זו היתה שעת דמדומים, מהחלון במשרד של אליס שנמצא במגדל הצפוני של הטירה נשקפה השקיעה במלוא גווניה המדהימים, אך לאליס לא היה פנאי להסתכל עליה.
חוליית פושטים שהגיעו לפי דברי רב המרגלים שלה מהרי מירוז ניסתה לכבוש את דיטאן, אחת מ4 הערים המבוצרות שהיו מפוזרות בהתאמה בכל רחבי המדינה – דיטאן בצפון, פחות ממאה ק"מ מהר כולא, הגבוה ביותר בשרשרת הרי המירוז, מוראן בדרום, קילאן במזרח ופוראן במערב.
החולייה לא הצליחה במשימתה ולא היו נפגעים כלל, אך אליס בכל זאת דאגה.
היא היתה רגילה להתמודד עם בעיות בקילאן, לעיתים רחוקות גם במוראן.
אבל דיטאן היתה השלווה מבין 4 הערים, ותושביה היו אנשים נוחים ונעימים.
נשמעה נקישה על דלת המשרד הפתוחה למחצה.
"יבוא," אמרה אליס מבלי להעיף מבט אל הדלת.
"מלכתי, יש בידי מידע על החולייה מהרי מירוז," אליס זיהתה את קולו של סילבר, רב המרגלים שלה.
היא הרימה את ראשה.
"אני מקשיבה," אמרה.
"הם לא הגיעו מההרים עצמם, כפי שחשבתי. שלחתי מספר מרגלים לסרוק את השטח באיזור הר כולא, וידיעות מהם הגיעו עכשיו. בהר ישנה מערה שגודלה לא עולה על 10 מטרים מרובעים, אבל, אם מחפשים טוב מגלים ברצפתה פתח למנהרה שאורכה כמה מאות קילומטרים, להערכת המרגלים שלי, שמובילה אל מקום לא נודע.
אני ממליץ על שליחת כמה פרשים מהירים לבדוק לאן מובילה המערה."
אליס גירדה את ראשה מבלי משים. "שלח 5 פרשים ו2 אנשי משמר," הורתה.
"כן, מלכתי. מיד." אמר סילבר ומיד יצא מהחדר.
בטנה של אליס השמיעה רעש מוזר. היא היתה רעבה והשעה היתה מאוחרת.
היא לא רצתה ללכת לישון ולהמשיך בעבודתה מחר, אבל ידעה שהיא חייבת להיות ערנית מחר בבוקר, להמשיך לעבוד על המידע המוזר שקיבלה.
היא אכלה סוף סוף מהמגש שהיה על שולחנה מאז הצהריים, והלכה לישון.