אלינור [הקדמה]
היא ניגבה את לחייה הרטובות בעזרת קצה שרוולה הספוג בדמעותיה. "למה הכל נראה מסובך כל כך?" הנה היא תוהה. והנה אני תוהה. למה קשה כ"כ לענות על שאלותיה. "את תמימה, ילדה"
"אני לא ילדה, אל תקרא לי ככה. ואני גם לא–"
"תמימה" קטעתי אותה. "את בהחלט תמימה"
דממה שררה, עד שאחותי הקטנה שברה אותה. "אני מפחדת" היא אמרה.
"גם אני". אלינור חיבקה אותי, ובאותו רגע הבנתי את חומרת המצב בו היא נמצאת.
"מה השתבש?" היא שאלה.
"לו רק יכולתי לענות על שאלותייך"
הפניתי את מבטה אל הירח המלא שנתלה בשמיים חצות נטולי כוכבים. "רואה את הירח הזה?"
"זה הירח שלנו" היא אמרה.
"הבטחת לי שהוא יישאר שם תמיד, גם אם אני לא אראה אותו, הוא יהיה שמה. זה מה שאמרת לי יום אחרי שאימא מתה."
"לכי לישון" ציוויתי על אחותי בת ה-9, אחרי שבהינו קצת בירח הצהבהב.
היא גררה את עצמה אל הספה שבסלון, היא עייפה. יכולתי לראות זאת.
יצאתי החוצה אל המרפסת, בהיתי בירח. "הירח שלנו" מלמלתי לעצמי.
חשבתי על היום בו אאלץ לספר לה על מי שהיא באמת. מעניין אם היא תוכל להבין.
תגובות (0)