אלינור [פרק ראשון]- המשך
אחרי 3 שעות אחרי חצות של בהייה בשמי הלילה. הלכתי לנסות לישון, התנומה סוף סוף שרעה עליי.
"תתעורר!" אלי צעקה.
"מה קרה?" אמרתי בקול תשוש.
"קום כבר, יש מישהו בדלת שרוצה לדבר אתך."
"מי זה?" מעדתי מן הכורסה הרעועה והלכתי לעבר הדלת.
"בוקר טוב, נערי" זה היה המנהל של בית המחסה לילדים ולנוער שברחוב הסמוך. כמובן שטרקתי את הדלת בפניו. התגובה הכי רציונלית.
התחלתי לצעוד לעבר הכיור שבמטבח כדי שאצחצח את שיני, עד שהחוצפן הזה שוב העז לנקוש בדלת.
פתחתי את הדלת "שמע חתיכת מנוול…" התחלתי לומר "לא אחותי, ובטח שלא אני עומדים להצטרף לבית המחסה שלך!!"
עמדתי לטרוק את הדלת, אך הוא שם את רגלו כך שלא יכולתי.
"אין לי שום כוונות או רצונות שאתה ואחותך תהיו חלק מבית המחסה" החל להגיד. "אך הממשלה קבעה כי קשה לראות אותך כאפוטרופוס אחראי. אינך דואג לה או מקנה לה את הצרכים הבסיסיים שלהם היא זקוקה! אתה מפר את זכויותיה"
בחיי שלו יכולתי, הייתי חונק אותו באותה שנייה. אך לצערי, זה לא מקנה לאלי דמות של 'מודל לחיקוי'
"אני אגיד לך משהו על זכויות; אין לך אף זכות לשפוט אותי או להגיד לי איך לנהל את חיי או את חיי אחותי. אתה יודע עד כמה נחמד אני, אז אני אבהיר לך עוד משהו קטן שיכול להאריך את חייך בהרבה, תעיף ת'תחת ש'ך מפה! עכשיו! " טרקתי את הדלת, והתקדמתי לעבר הכיור.
"מי זה היה?" שאלה אלינור.
"אף אחד" עניתי אחרי אנחה כבדה.
תגובות (0)