אליזבת ילדת פיות – פרק 2

לא ידעתי לשלוט בכנפיים ולכן ישבתי על הענף. "אליזבת איפה את?!" שמעתי את אימא שלי צועקת.
"אני פה!" צעקתי אבל הקול שלי היה חלש מדי.
הדמעות זרמו לבד, חשבתי שזה חלום, רציתי רק הביתה לאימא שלי, לחברות ולבוני הכלבה שלי.
התחלתי לעוף גבוה עד לחלון שלי וראיתי את בוני "בוני" אמרתי והיא רק שלפה שיניים. נכנסתי לבית הבובות שלי, שם החלפתי לשימלה לבנה וקצרה, הבטתי במראה הקטנה, וסובבתי את הברז ולא יצאו ממנו מים. כמובן – הוא מפלסטיק.
נשכבתי על המיטה הקטנה שהיתה עשויה מבד ממולא כותנה והייתה נעימה יותר מהמיטה שלי בהרבה.
שמעתי את אימא בוכה כשהיא חזרה, היא דיברה בפלאפון, "שלום, שמי בלה סיליוור וביתי – אליזבת נעלמה!" היא צעקה. 'אוי לא' חשבתי. 'אימא תהרוג אותי' בכיתי.
למה? ידעתי שזה חלום. אנשים לא מתכווצים, הם לא, הם פשוט לא.
הבטתי בחלון של בית הבובות שלי, אימא נכנסה לחדר, והתחילה לסדר אותו לקראת בואם של השוטרים. זאת אומרת לא ממש, היא רק סידרה את מה שפיזרתי בחדר.
נעמדתי כבובה, אימא הרימה אותי ואמרה "את כול כך דומה לבת שלי, אני בטח מדמיינת, אני צריכה כגדורי הרגעה." היא הניחה את בית הבובות על הארון כשאני בתוכו.
הבטן שלי קירקרה, על השולחן שלי נשאר סנדוויץ הפסטרמה שלי. עפתי לכיוונו וכרסמתי מעט מהלחם ומזיתים כיוון שריח הפסטרמה האלה בי בחילה.
לקחתי לעצמי חתיכת די גדולה ( ובגודלי הרגיל היא נחשבת כביס) וחזרתי לבית הבובות והכנסתי את הלחם לארון הפלסטיק הקטן.
לקחתי לעצמי מגבת קטנה ועפתי לחדר האמבטיה, לשחות במים שהיו אמורים להיות מקלחת עבור בוני.
המים היו חמימים, צללתי לתוכם, לפתע הרגשתי כבדות בגב שלי, הוא כאב, את הרגשתם הקלילה של הכנפיים החליפה הרגשה של נייר זכוכית שמשפשף את עורי.
יצאתי מהמים בזחילה, יורדת למטה בעזרת ווילון האמבט. לפתע בוני הגיעה, היא תפסה אותי והוציאה אותי למרפסת, עפתי סביב הבנין וחיפשתי חלון פתוח, נכנעתי ונשארתי במרפסת.
היה כבר ערב ודי קר, ואני רק בשימלה לבנה וקצרה, התעטפתי בעלים ולמרות שההרגשה בגב לא עברה והיה לי קר נורא, הרגשתי שאני נשרפת מבפנים, ולא הצלחתי להרדם, פחדתי לישון – אני כול כך פגיעה.