אלה הם חיי.

אני שוכבת על המיטה שלי , בוהה בתיקרה שמעלי. אותה תיקרה משעממת שאני צופה בה הרבה. אני מוציאה את האוזניות של האייפוד מהאוזניים ונעמדת למול הראי.
נערה נאה עמדה ממולי, אם פנים נפולות חסרות כל הבעה וצלקת מכוערת שנמתחת מעין שמאל לאורך כל הרקה.
אני נאנחת בקול, כמה שהעיניים שלי משדרות קרות וחוסר רצון לתקשר עם אחרים.
אני שונאת אותם! אני שונאת את אבא שלי! אני שונאת את האחיות שלי, את האחים שלי, במיוחד את אלה שלא נולדו מהאמא הביולוגית שלי- הם הכי אכזריים, כל אחד והגועל שלו שמתבטא בצורה שונה.
נסתי להיות נחמדה אליהם, אבל לא יכולתי לשקר לעצמי יותר, לא יכולתי לסבול את עצמי.
אני מתגעגעת לעבר, אני לא אומרת שאמא שלי צריכה עכשיו להיות בין החיים, זה לא יקרה, לא משנה כמה אני ארצה.
אבל אני כן רוצה לחזור לתקופה שהייתה לי עד לפני חודשיים, אומנם זו לא התקופה שכולם התלהבו ממנה, בעצם, בגלל התקופה הזו עברנו לפה.
עשיתי הרבה שטויות, יותר מידי. הרסתי את השם של המשפחה שלי, לכן הגענו לפה. עיר חדשה ולגמרי לא מוכרת.
"טֵס, תתארגני, אנחנו יוצאים בעוד חמש דקות" אריק, אחי הגדול ,צועק לי מעבר לדלת.
אני נאלצת להפסיק את הבהייה הממושכת שלי מול הראי, אני לוקחת את הקפוצ'ון השחור שנח על הכיסא, זורקת אותו עלי ומניחה את הכובע הגדול על ראשי, כך אני מרגישה הכי טוב שיכול להיות, עד כמה שיכול להיות.
אני לוקחת נשימה עמוקה ופותחת את דלת חדרי, או יופי, למה החתולה השמנה הזו צריכה לרבוץ לי בפתח החדר?.. אני שונאת חתולים! במיוחד את השמנה הזו ששיכת ל'סמארטים'.
" טֵס, זה היום הראשון ללימודים, את מוכנה?" אני מרימה את עיני ורואה את אריק עומד מעלי ומחייך חיוך עדין.
" אני לא רוצה לדבר איתך" אני מסננת ויורדת במהירות ללמטה, משם הרעש רק נשמע רם יותר, כולם התארגנו ליומם הראשון בתיכון החדש.

אני טֵס ספקטר, נערה מוזרה בת 17 וחצי, גרתי עד לפני חודש בוושינגטון, אבל אבא שלי החליט לעבור לניו יורק בכדי שיוכל לגור בדירה גדולה יחד עם אשתו החדשה, אליזבת.
המשפחה של אליזבת כוללת שישה ילדים, אני רק יודעת את השמות שלהם,אני לא בדיוק יודעת
מי-זה-מי, את השבוע האחרון שבילנו יחד בבית החדש מצאתי רק בשהייה בחדרי
לפני שנתיים, כשהייתי נערה צעירה בת חמש עשר אמא שלי נפטרה ממחלה חשוכת מרפא.
אחרי המוות שלה עברתי תקופה….ו…אבי החליט שהוא שם לזה סוף, לכן הוא החלייט שהוא עבר מהעיר, ולא פחות ולא יותר הוא אמר לי וארבעת אחיי שאנחנו נגור בדירה ענקית יחד עם הילדים של אליזבת.
לפני חודש הוא עוד לא היה נשוי לה, אבל עכשיו הם נשואים, לצערי הרב. ואני וכל אחיי צריכים לסבול את המשפחה של אליזבת,שישה ילדים מעצבנים ,או שפשוט תקראו להם 'הסמארטים'.

אני נכנסת למטבח,אף אחד לא מבחין בי, תודה לאל, זה מה שטוב שיש אחת עשר ילדים בביית אחד, לא שמים לב לאף אחד.
"טֵס, בוקר טוב" אני שומעת את ויקטוריה מאחורי.
-או שלא?!-
"מה את רוצה?" אני שואלת אותה ומוזגת לעצמי כוס מיים קרים.
"שתהיי קצת יותר נחמדה ותסתכלי עלי כשאני מדברת איתך" ויקטוריה לא סובלת שלא מסתכלים עליה כשהיא מדברת, או שבעצם, היא לא סובלת שלא מסתכלים עליה בכול שניה. נו—עוד בחורה יפה חולת תשומת לב. אה-כן, שבמקרה היא אחותי.
אני לוגמת מכוס המיים שבידי בזמן שויקטוריה שואלת אותי שוב ושוב האם לקחתי לה את הליפגלוס.
אני אפילו לא טורחת לענות לה, היא כבר יודעת את התשובה.. אני לא לוקחת כלום לאף אחד.
אריק מגיע למטבח, הוא נעמד בפתחו ומביט בי כשהוא נשען על המשקוף.
" אני רוצה לדבר איתך, אני נוסע היום…" אריק רק הזיז את שפתיו ואילו אני קראתי אותן.
אני לא מתכוונת לדבר איתו. אריק הוא הבנאדם היחיד שנשאר לי במקום המטופש הזה,עכשיו גם הוא עוזב.
למה הוא חייב לבחור באוניברסיטה הכי רחוקה…?…
הוא מעקם את אפו ומעביר ממני את מבטו הישר לאיימי, אחת האחיות החורגות שלי.
" אני מחבב אותה" הוא ממשיך לדבר ללא קול.
אני לא מגיבה, מה שכן- אני חושבת שאריק צריך להיות אדיוט מושלם כדי לחבב את המפלצת הזו.
אני זורקת את הכוס לקיור ועוברת על פניו, עושה את דרכי חזרה לחדרי, שכחתי להכניס את האייפוד לכיס הקפוצ'ון קודם.
" סתם, סתם, אני צוחק איתך" אריק מצחקק ומנסה לתפוס את פרק ידי.
"טֵס, בבקשה, אני חייב לדבר איתך לפני שאני נוסע"הוא ממש מתחנן.
אני נעמדת על מקומי ומסתובבת אליו באטיות.
"אני לא רוצה לדבר איתך אריק, אתה משאיר אותי פה עם שישה ילדים זרים לחלוטין אבל מפגרים-ללא ספק-!. ועוד עם האחים שלי שלא יכולים לסבול אותי" אני אומרת באדישות מאוסה.
"ארבע"
"מה ארבע???" אני לפעמים לא מבינה הכי טוב את אריק.
"ארבעה ילדים זרים לחלוטין אבל מפגרים ללא ספק!" תיקן אותי אריק.
" הם אומנם שישה ילדים, אבל רק ארבעה נמצאים כאן.." הוסיף.
"או…אוקי.." אני ממלמלת וניגשת למדרגות שמובילות לחדרי שבעלית הגג.
אפילו לא ידעתי ששני אחים חורגים שלי לא נמצאים פה…, אני חייבת ללמוד את השמות שלהם דחוף!
"את יודעת, אחת נשואה ואחד גר עם החברה שלו" אריק ממשיך לדבר למרות שהוא יודע שאני לא מקשיבה לו.

כולם עומדים מחוץ לביית, אני יושבת על ספסל רעוע ומביטה על כל אחיי. אחיי הביולוגים.
טיילור הוא בעצם גדול ממני בשנה, הוא נער מצחיק ושובב שכל בחורה רוצה להיות חבוקה בין זרועותיו. הוא גבוה ומחוטב, יש לו חיוך ממיס |(איו, אני אומרת את זה על אח שלי…יאק!) שערו השטאני תמיד נופל לו על המצח ומעניק לו 'לוק' לא רע.
ויקטוריה עדין מחפשת את הליפגלוס שלה, היא כזו דפוקה! הוא מבצבץ לה מכיס המכנס והיא אפילו לא מבחינה בכך!.
ויקטוריה היא נערה רצינית. רצינית מידי, היא לוקחת על עצמה את הכול מאז שאימי נפטרה, בעצם, היא זו שדחפה את אבא שלי שיעשה איתי משהו אחרי שנפלתי…
ויקטוריה היא התאומה של טיילור. היא דקיקה ויפה, לא סנובית-ממש לא, אם תדברו איתה חמש דקות ישר תתלהבו עליה ותרצו להיות בחברתה.
ויש גם את ג'נט בת השש עשרה. כל מה שיש לי להגיד עליה זה שהיא 'מתפתחת'. כל מה שמענין אותה זה להיות 'שיא ' המקובלת ,וגם כמובן בנים בנים בנים ו….איך ניחשתם?! ….. בנים!.

"אני שונאת את איימי" ג'נט הפתיעה אותי מאחור.
"יופי, את לא היחידה" אני מסננת ומכבה את האייפוד.
"לא, באמת, אני רק החלפתי איתה כמה מילים והיא ישר התנפלה עלי ואמרה לי שאני מטורללת" ממשיכה ג'נט בסיפור המאוד צפוי שכבר חשבתי שאני הולכת לשמוע אתמול.
"את צריכה לשנוא פה את כולם, כל אחד ממשפחת סמארט דפוק יותר מהשני." אני מסננת וגורמת לשפתיה להתעקל לצורת חיוך חינני.
ג'נט התישבה ליידי באנחה גדולה.
" בת כמה איימי הזו???" אני שואלת אותה.
" היא -י'ב " עונה לי ג'נט ומגלגלת את עיניה האפרות.
איימי היא אחותי החורגת, את זה כבר הבנתם. ממה שהצלחתי לקלוט איימי נראית כמו אחת מאוד פופולארית, אפילו יותר מידי- אני חושבת.
יש עוד נערה צעירה שיורדת כרגע במדרגות של מפתן הביית, אני חושבת שקוראים לה קלייר, *היא* בכול אופן,נראית יותר צנועה מאחותה, אבל גם חולת כבוד עד כדי בחילה.
" היא בת גילך" לוחשת לי ג'נט לתוךהאוזן כשהיא רואה שאני עוקבת במבטי אחר קלייר.
" ממש מענין" אני עונה וממשיכה להסתכל עליה בבוז.
" יש עוד ארבע מהמשפחה הזו. את פשוט לא מכירה אף אחד מהם, נכון?" ג'נט נותנת לי דחיפה ידידותית אבל אני מחזירה לה אגרוף לא ממש 'ידידותי'.
"מטורללת" ג'נט נעמדת על מקומה ונכנסת לרכב של אבא שלי.
"כדאי שתבואי טס, אין לי את כל היום" אבי מחייך אלי בעדינות ומסמן לי בראשו להכנס לרכב.
אני נעמדת על רגלי ומתחילה להתקדם לרכב כשלפתע אני מרגישה את ידיו של אריק חובקות את גופי.
"א-ר-י-ק" אני לוחשת בזעם.
הוא שחרר אותי והוריד לי את כובע הקפוצ'ון במהירות.
" אני אתגעגע אלייך, סיסטר." הוא אומר באיפוק ומזמין אותי לחיבוק.
אני סוקרת אותו במבטי, נוחרת בבוז ונכנסת לרכב.
" אני אוהב אותך ילדונת, אני אהיה איתך בקשר.." הוא צועק כשהרכב יורד לכביש.