אלה הם חיי -פרק 7 –

אני יושבת על הריצפה בסופר ומשפשפת את ראשי בכאב.
"אני מתנצל, תני לי לעזור לך" אומר הבחור הרחפן שנתקע בי.
" תראה לאיפה אתה הולך ,יורם" אני אומרת ונתמכת בו לעמידה.
" יורם?" הוא שואל ומעלה חיוך משועשע.
מאט? היי, זה הבחור החתיך הזה שתפס אותי השבוע מכניסה תולעים ללוקר של איימי (אגב, הסתומה הייתה חולה יומיים אח"כ.)
" היי, את… הבחורה שאני לא בדיוק זוכר את שמה…" ממלמל מאט ומצביעה עלי בידו.
" אני *לא* לוגן, זה מה שבטוח" אני משיבה ומכניסה את הפלאפון לכיס.
" זה טס" אני אומרת כשאני רואה שהוא לא מרפה.
" כן, אני זוכר שזה היה שם יפה." הוא מחייך ומעביר יד בשיערו השטני.
"ו…אני מבין שהשם החדש שלי הוא יורם?" הוא שואל ומכניס קופסת חמוצים לעגלת הקניות שלו.
" עזוב, זה מין כינוי שאני נותנת לאידיוטים" אני מסבירה.
" או…אה…תודה על המחמאה" הוא אומר ולא מוריד את החיוך המדהים הזה מהפנים שלו.
הוא לא קולט את המבט הקר והרציני שלי? הוא לא רואה שאני לא רוצה לדבר יותר מידי?.
ולמה לעזאזל הוא חוסם לי את המעבר עם הגוף הכ"כ מושלם שלו.?
" אתה יכול לתת לי לעבור?" אני שואלת ומחריכה את עצמי לא להגניב עוד מבט חטוף לעיניו.
"בבקשה" הוא זז מעט הצידה ונותן לי ללכת.
" בפעם הבאה תראה לאיפה אתה הולך" אני מסננת ממש לפני שאני כבר לא רואה אותו.
אני יודעת שאם אני אשאר רגע אחד לידו אני אשתגע ! רוצים לקבל סיבות ?
הינה אחת : הוא מושלם מידי, מושלם עד כאב!
והינה השנייה: יש בו משהו מוזר ! יש לו מבט משונה. אני לא מתכוונת למבט הזה שגורם לך כמעט ליפול על הרצפה….. זה משהו אחר, משהו שונה,משהו מוזר !

" תסבירי לי על מאט" אני מבקשת מלורן ישר כשאני פוגשת אותה בחניית בית הספר.
" איזה מאט?" שואלת לורן בבלבול.
"מאט חתיך" אני עונה ומעקלת את שפתיי לחיוך קל.
" אני לא מכירה שום 'מאט חתיך' " היא עונה ומתעסקת עם איזה סמס חשוב בפלאפון.
" שיהיה" איך לעזאזל היא לא מכירה אותו ? הוא כאילו הבחור הכי חתיך בכול היקום !
לפתע ג'נט מגיחה מאחורי. " או אלו- אים" היא מסובבת אותי כדי שאוכל להביט בה טוב יותר.
"מה עכשיו?" אני לוחשת ומסדרת את הקובע שסר מעט ממקומו.
" תקשיבי שניה, היום יש לכול הכיתה שלי מבחן במדעים, באמת שאני לא יודעת כלום, את חייבת לעזור לי !"
" איך אני יעזור לך?" אני לוחשת אפילו יותר חלש ממיקודם, עיניי תרות לצדדים, ג'נט הזו מדברת בקול !
" לא יודעת, בואי נחשוב על משהו " היא כמעט בוכה.
" ג'נט, לפני פחות משבועיים רק הגענו לכאן, את בטוחה שאת צריכה לגשת למבחן?" אני שואלת בפליאה.
" כן, גם אני אמרתי את זה למורה אבל הוא הכריח אותי לגשת למבחן.."
" בסדר, אני אחשוב על משהו" אני מסתובבת חזרה ונכנסת לבית הספר בהליכה מהירה.
כל האחיות שלי כאלה, הם רק יודעות לבקש ולבקש.
הם חושבות שאני סתומה או משהו? שאני לא זוכרת את ההתנהגות המגעילה הזו שלהן?

מיסטר אירקסון, המורה למדעים של ג'נט , מחלק לתלמידים את תופס המבחן.
אני מציצה לכיתה, התלמידים מתלחשים בזמן שהוא עושה פעולה זו. במהירות ובזהירות אני לוקחת את תופס המבחן של התלמיד שיושב הכי צמוד לדלת ויוצאת חזרה למסדרון הגדול והריק.
אני יכולה לשמוע את התלמיד מבקש מהמורה תופס מבחן חדש ואת המורה נוהם בעצבים ובלית ברירה מגיש לו תופס .
אני נשענת על הקיר ומחליקה למצב ישיבה.
המבחן הזה לא קשה בכלל ! אולי הוא קשה למי שלא ללמד, אבל לאחת כמוני שלמדה היטב מדעים אין בזה בעיה !
אני מוציאה את העיפרון מכיס המכנס ומתחילה למלא את המבחן, אני ממלא עוד שאלה ועוד שאלה. אני מרגישה את זה, אני מרגישה את העקצוץ הזה באף, אני מרגישה את הדמעת ממלאות את עיני. אני לא מתייחסת, אני נושכת את השפה התחתונה באיפוק וממשיכה למלא את התופס.
א"א לשכוח את זה !
א"א לשכוח את אותו היום שהיא לימדה אותי את החומר הזה, שהיא עזרה לי עם הנוסחאות המסובכות שהמורה הביא לפתור בבית.
היא לא אהבה מדעים, אבל היא הצטיינה בזה מאוד, …….. אישה חכמה !
אני שומטת את העיפרון ושולחת את ידי לשרשרת הזהב שהיא נתנה לי לפני שהיא עזבה.
אני מרכינה את ראשי ולא מצליחה להתאפק יותר. עכשיו אני מרשה לזרם הדמעות לפרוץ החוצה ולשטוף את לחיי. עכשיו אני יכולה להתמקד בה ולא לנסות להדחיק אותה הצידה.
למה היא עזבה אותי? למה היא נתנה לי להתמודד עם הקשיים האלה?
היא ידעה שאני זקוקה לה !
היא ידעה שאני צריכה אותה !
היא לא אהבה אותי מספיק שהיא השאירה אותי כך מאחור?
" היי, *את* " אני שומעת קול מוכר מעליי.
אני מנגבת את הדמעות ומרימה את מבטי.
איימי, כמה מפתיע.
" או, הילדה הקטנה בוכה?" היא מחקה קול של ילדה קטנה, אם החברות הילדותיות שלה היו כאן הם בטוח היו צוחקות, אחח, תת רמה !
" תורידי כבר את הכובע הזה" היא לא מחכה הרבה ומורידה את כובע הקפוצ'ון מעלי.
היא ממצמצת מעט " מי היה מאמין שמתחת לכבע המכוער מסתתרת ילדה יפה " נראה כאילו ארס יוצא לה מהפה.
"עופי לי מיפה" אני מסננת מבלי להביט בה.
" אמרה הילדה שגדלה בשכונת הפרחים" היא מדברת כמו ילדה קטנה, ועכשיו היא לא עושה את זה בכוונה, זה פשוט הקול המעצבן והרגיל שלה.
לפני שאני מספיקה לענות היא חוטפת את תופס המבחן שנח על בירכיי.
" בשם אלוהים…" נו מה עכשיו?
" את עושה לאחותך קטנה את המבחן !" היא גוערת בי ברישעות.
" את יודעת שזה נקרא רמאות, ורמאות זה ההפך מיושר.." היא ממשיכה למלמל ובוחנת את כתב ידי המבולגן.
" אני מאוד מצטערת …. טס… או איך שלא קוראים לך, אבל אני חייבת להגיד על זה למנהל, או לפחות למורה של ג'נט הקטנה…"
" ש-ל-א ת-ע-ז-י " אני חורקת את שיניי בעצבים.
" כבר אמרתי לך, אני מצטערת, אבל אני לא יכולה לשתוק על זה, זה מעשה נורא , ותאמיני לי שאני עושה את זה רק לטובתך" היא מניחה את ידה על כתפי ועושה פרצוף נגעל.
אני מעיפה את ידה וחוטפת ממנה את המבחן.
" את לא תעשי כלום, אני לא צריכה שתפעלי לטובתי" .
היא מצמצמת את עיניה ופותחת את פיה במטרה להגיד לי משפט עם תוכן פוגעני במיוחד, אבל פתאום היא סוגרת את הפה ומסדרת את שיערה.
" היי מאט" היא מסתכלת בקו ישר.
אני מביטה אל מעבר לכתף, מאט התהלך לו עם איזה תלמיד כיתה ט' והסביר לו דבר מה.
" היי טס" משיב מאט לאחר שהוא מרים את מבטו.(*Zה* היה משעשע, הייתם צריכים לראות את הפרצוף שלה באותם שניות)
הוא נפרד מהתלמיד הצעיר ומתקרב לכיוונינו.
החיוך הזה, בחיי שהוא יכול להמיס!
" היי מאט" אומרת איימי בשנית, מנסה למשוך את תשומת ליבו.
" או … אני מכיר אותך?" הוא מצמצם את עינו וניסה להיזכר.
אני מסתכלת על איימי בשעשע. אני בטוחה שהיא רוצה להפליק לו !
" אני לומדת איתך מתמטיקה" איכס, היא מסלסלת את קצה שיערה עם האצבע, אין דבר יותר פלרטטני מזה.
" אה.. אולי" הוא מחייך לה את החיוך המוכר והיא כמעט נופלת על הריצפה.
" אני בכיתה י"א…" הוא מסביר לי. " אני פשוט לומד מתמטיקה עם י"ב כי…. טוב, כי המנהל החליט שאני מסוגל לרמה שלהם" הוא מרים גבות בשובבות ומחטיף מבט לאיימי.
"להתראות בשיעור מתמטיקה" היא אומרת ונעלמת מהמקום.
" מה יש לבחורה הזו?" הוא שואל ומצחקק לעצמו.
" אני חושבת שהיה לה איזה טעות בייצור…"