אלה הם חיי -פרק 3-

**********
"בוקר" אומרת לורן ונותנת לדייב מכה בכתף.
"א'וו" דייב מילל בזיוף.
אני נוחרת בבוז ומגלגלת עיניים.
"סוף סוף את מחייכת ,חשבתי שאת תישארי רצינית וחתומה לנצח" מצחקק דייב.
"אני לא חייכתי" אני עונה ברצינות.
"אני יודע! אבל לפחות גרמתי לנערה שתקנית כמוך לדבר.."
לורן הסתכלה עליו לרגע "עזבי, יש לו יציאות לגמרי טיפשיות" .
"איזה שיעור יש לך עכשיו?" היא מעבירה נושא בעוד שלושתנו עושים את דרכינו לרחבה שבחוץ.
"ספרדית"
"אה, חבל! אין לי שיעור ספרדית עכשיו ,אבל לדייב יש!" משיבה לורן ומסתכלת לכיוונו של דייב.
"כן, מותק, אני ואת….שיעור ספרדית…" דייב מנסה לעצבן את לורן, הוא כורך את זרועו סביב צווארי ומושך אותי אליו.
אני נותנת לו מכה לצלעות ומשתחררת מאחיזתו.
"אתה רואה?.. גם היא *כבר* שונאת אותך" מצחקקת לורן ומשלבת את ידה בידי.
"רגע, איך קוראים לך, נערה-מסתורית-שלא-מורידה-את-כובע-הקפוצ'ון-מהראש-?" שואל דייב כשאנחנו מתיישבים על אחד הספסלים ברחבה.
"טס"
"טס, שם יפה" לוחשת לורן.
לפתע, משום מקום נוחת לי כדורסל על הראש.
שלושתנו מסתובבים אחורנית ופוגשים בחבורת נערים מתקרבים לעברינו.
"אוי לא! אוסטין והחברים הסתומים שלו" מסננת לורן ומוציאה את כל האוויר מראותיה.
"אוסטין?" אני שואלת ומתיישרת חזרה על הספסל.
"כן, הבחור הכי חתיך והכי מקובל בכל בית בספר" היא משיבה בקול נמוך.
"שלום ילדה חדשה" אומר…אוסטין… ככל הנראה …מאחורי.
אני מסתובבת ומביטה בנער הגבוה שעמד בראש החבורה.
אוקי, הוא בהחלט חתיך ברמות הזויות, הוא כ"כ מחוטב שזה כואב! שיערו כהה ונופל בשובבות על פניו היפות, עיניו הדבשיות כאילו חודרות לתוך הנשמה. והשפתיים…..-חלום של כל נערה.!!!
הוא מרים את הכדור שזרק קודם והעיף אותו חזרה אלי.
"אני אוסטין" הוא אומר וצוחק עד דמעות עם חבריו.
נכון שגם אתם לא מבינים מה היה מצחיק פה…
"ואני שונא תלמידים חדשים" הוא מוסיף וכמעט שלא מצליח לנשום.
אה….עדין לא הבנתי מה מצחיק…ואתם?….(בחיי, הוא לגמרי אידיוט!)
אני אפילו לא טורחת להביט בו! אני מרימה את הכדור וזורקת אותו על פניו.
אני יכולה לשמוע את לורן צוחקת לידי, ועכשיו-בשיא הכנות- זה באמת היה מצחיק.
"מה לעזאזל את חושבת שאת עושה?" שואל אוסטין וחורק שיניים בעצבנות.
"מה לעזאזל *אתה* חושב שאתה עושה?"
"זורק עליך כדור!"
"מצחיק! זה בדיוק מה שאני עשיתי!"
"את לא אמורה לעשות את זה!" הוא מתקרב אלי בצעד נחוש.
"אני-לא-שואלת-אותך-" אני אומרת בזלזול ומפנה לו את גבי.
אני עוד שומעת אותו מאחורי לכמה דקות ואז הוא עוזב עם חברים שלו.
"וואוו, את גדולה!!!!, מתלהבת לורן ומחבקת אותי בחוזקה.
"ילדונת! לא חשבתי שתפתחי *עליו* את הפה.." ממלמל דייב ותופח לי על השכם.
בסדר, אז גם אתם לא הבנתם מה פתאום אני ככה מדבר? תנו לי להסביר.
אולי אני שקטה ואדישה ,אבל אל תשכחו שאני בעצם משהיא אחרת, משהיא שאני מנסה להסתיר. אבל ברגעים נחוצים כמו עכשיו למשל… אני נותנת לשליש ממה שהייתי לפרוץ החוצה.

**************************
באמת יש עוד אנשים כאלה?
המורה הזה הוא ממש הזוי! לא יכול להיות שיש עוד אנשים מסוג כזה על כדור הארץ.!!!!
המורה לספרדית יושב *על* השולחן בישיבה מזרחית, הוא נועל סנדלים תנכיות ולובש….סמרטוט???.
והזקן שלו…בחיי! הוא מגיע לו עד אמצא הבטן!
"אל תיבהלי" לוחש לי דייב שרואה שאני נועצת מבט תמהה במורה.
"להיבהל? אני לא חושבת שיש לי על מה להיבהל, כאילו…זה לא שהוא נראה כמו עב"מ או משהו כזה" אני משיבה וממשיכה לנעוץ בו מבטים.
דייב מחניק צחוק ומשרבט על השכפול שהמורה חילק מקודם.
לומר את האמת? דייב נראה ממש טוב! הוא גבוה, שרירי, יש לו עיניים אפורות ושיער חום כהה.
הוא גם מאוד חכם, אבל את זה תצטרכו להבין רק אם תהיו לידו…
המורה מדבר ממש בלי קשר לשיעור, הוא מספר בדיחות לתלמידים ומצייר דמויות קומיקס על הלוח.
-אפילו הבדיחות שלו לא מצחיקות-..
"איפה את גרה?" דייב מרכין את ראשו לכיווני ולוחש בשקט.
"במקום נורא שקוראים לו עזאזל" אני משיבה ומניחה את ראשי על השולחן.
"נחמד…אמא שלי תשמח לשלוח אותי לביית שלך".
"לא, היא לא! היא רק תדע שיש *באמת*מקום כזה והיא תרצה למות"
"את עד כדי כך שונאת את הבית שלך?"
"דייב, אתה מוכן לסתום? זה לגמרי לא עניינך!" טיפשה! תשלטי על עצמך ! אני צריכה להתחיל לרסן את הדיבור שלי.
"תירגעי טס, את לא צריכה להתעצבן עלי.."
אני שותקת ,השתיקה היא ההתנצלות שלי.
לפתע דלת הכיתה נפתחה בתנופה, אני מרימה את ראשי ועוקבת יחד עם כל הכיתה אחר התלמיד שנכנס פנימה.
אוסטין מתהלך לו באדישות ומתיישב ליד נערה ש….נראה לי היא רדומה….(?)
"אוסטין, יש לך שיחה איתי בסוף השיעור" המורה מדבר עם אוסטין בספרדית, לפחות *משהו* קשור לספרדית בשיעור הזה…
אוסטין יושב כמה ספסלים לפני, הוא מסיט את מבטו ומסתכל ישר אֶלי. אני משפילה את ראשי באחת ומסמיקה כהוגן.
לפחות יש את כובע הקפוצ'ון שמסתיר את זה.

"בקיצור, הוא נישק אותי! קולטת? נישק אותי כבר ביום השני של הלימודים! הוא גם אמר שאני יפה וכשרונית…."
נו באמת! למה לעזאזל חכתי לאחות הדבילית הזאת???????.
בגלל ג'נט פספסתי את ההסעה, ועכשיו היא לא מפסיקה לדבר על איזה נער חתיך מהשכבה שלה שנישק אותה היום. אני אומרת לכם- זה לא ילך בניהם.
"כשרונית? ..איך הוא יודע שאת כשרונית? הוא אפילו לא מכיר אותך!" התערבתי ובעטתי באבן קטנה שעמדה בדרכי.
"אוף! מה זה משנה????"
"ג'נט ,הוא נישק אותך רק בגלל שאת יפה .יכול להיות שהוא מניאק, מה את כ"כ מתלהבת????" אני משיבה ולוקחת סיכון לשמוע עוד הרצאה משעממת מפי ג'נט.
"טס, מה ניסגר איתך? את הקשבת שאמרתי שהוא הנער הכי מבוקש בכיתה? אם הוא היה מניאק אף אחת לא הייתה נדלקת עליו!"
"שיהיה.."
"כן.. אז את שומעת?.."
היום בקפיטריה דייב ולורן סיפרו לי שאוסטין הוא בעצם תלמיד כיתה י"ב שנכנס לשיעורי ספרדית כי הוא מרצה עונש שהוטל עליו.
הוא משחק בנבחרת הכדורסל של בית הספר, הוא אהוב כמעט על כל המורים, הוא אוהב להתעלל בנערות חנוניות. -תודה על הכינוי-.
"אני חנונית?" אני שואלת לפתע את ג'נט.
היא עוצרת את שטף דיבוריה ומסתכלת עלי בחוסר הבנה.
"פככככ …את? האחרונה! את אולי פריקית מטומטמת…אבל לא חנונית! אף פעם לא היית חנונית!"
היא ממשיכה להביט בי ומעלה חיוך על שפתיה.
"למה את שואלת?"
עכשיו אני במצב של התלבטות! אם אני מספרת לג'נט אז אני מונעת ממנה לברבר על מה שהלך לה היום בכיתה, אבל…אני לא בדיוק רוצה לשתף אותה…..
-נו…על מי אני עובדת?…עדיף לקפוץ מצוק בשביל לא לשמוע את הברבורים של ג'נט, כך שזה סבבה לשתף אותה-.
"יש איזה תלמיד אחד שמתאכזר לבנות חנוניות.."
"והוא מתאכזר לך?" מנחשת ג'נט ומצמצמת את עיניה.
"יאפ"
"אה…אז כנראה את חנונית"
"ג'נאאאאאאאאאאט"
"סתם סתם! אני צוחקת איתך!" היא משחררת צחוק קטן ודוחפת אותי קלות.
"הוא כנאה ראה שאת יפיופה וניסה להתחיל איתך…"
אני נוחרת בבוז, היא לא מבינה כלום מהחיים שלה הילדה הזו!.
הייתה שתיקה לרגע ומיד אח"כ ג'נט המשיכה לחפור על הבחור הזה שנישק אותה….
-נו באמת! לא שוב!-
"בבקשה תסתמי, את חופרת עליו כבר כל הדרך.." אני מבקשת כשאני ממש על-סף התמוטטות.
"את סתם מקנא כי אין לך את מי לנשק" היא אומרת.
"או, בטח! נשקתי כ"כ הרבה בחורים שכבר איבדתי את התחושה בשפתיים" אני משיבה. אני יודעת שאני לא אמורה להגיד את זה, זה רק מזכיר לה ולי את העבר, את הבלגן של פעם.
"ובלשון.." אני מוסיפה רק כדי לעצבן אותה.
"די! תפסיקי! את לא אמורה לדבר על זה!" היא נובחת וגורמת לכמה זקנות שישבו על ספסל לידינו להרים את מבטן.
"אני יודעת! אבל את לא תכריחי אותי, נכון?".
ג'נט משפילה את ראשה וממשיכה ללכת בשתיקה.
"את אמורה להתבייש במה שעשית ,ולא לדבר על זה כאילו זה הדבר הכי טוב שקרה לך" היא ממלמלת לבסוף.
"את נשמעת כמו אבא!"
שוב היא שותקת. אף פעם היא לא דיברה על זה איתי ביחידות.
"אני לא רוצה לדבר על זה" היא אומרת לבסוף.
"רק בבקשה אל תדברי על הבחור ההוא, כי אם תגידי עוד מילה אחת אני אתפחלץ" אני מנסה לגרום לה לחייך אבל היא רק מושכת באפה ומסיטה את מבטה לצד הנגדי .
אנחנו נכנסות הביתה בשתיקה ונבלעות כל אחת בחדרה שלה.
יופי! לגמרי אכלתי אותה!
היא תלך לספר לויקטוריה מה קרה מקודם, ויקטוריה כמובן תלך לספר לאבא שלי ואבא שלי יעשה לי שטיפות מוח….
-אני שונאת אותך ג'נט-
אני נזרקת על המיטה שלי ובוהה בתקרה ,אני מורידה מעלי את הקפוצ'ון וזורקת אותו לרצפה.
ואז זה כאילו בא לבד, שטף של דמעות הציפו את עיניי וטשטשו את ראיתי.
למה דברתי על זה?
למה גרמתי לעצמי להזכיר את העבר?
עשיתי שטיות! שטיות של ילדה שלא יודעת מאיפה יותר כואב לה!