אלה הם חיי -פרק 2-

ויקטוריה, ג'נט ואני יושבות בחדר המזכירות ,אבי מפנה לנו את גבו כשהוא מדבר עם המזכירה שלא מפסיקה לצחוק מההומור הלא כ"כ מצחיק שלו.
היא מגישה לו את מערכת השעות של שלושתנו ונגשת חזרה לעיסוקיה.
אבי מסתובב אלינו ומניף את הדפים בידו, נראה שהוא מדרגש יותר מאיתנו…
"הינה לכן בנות.." הוא מביא לנו את מערכת השעות החדשה.
"אז…" אומר אבי בזמן שאנחנו סורקות את השיעורים שלנו.
" שיהיה לכן המון הצלחה, בננות.!" הוא פורס את ידי לצדדים ומזמין אותנו לחיבוק קבוצתי.
בזמן שויקטוריה וג'נט מחייכות חיוך אדיש ופונות לחבק את אבי… אני מחפשת דרך מילוט. חיבוק קבוצתי זה לא בשבילי , ובכלל, אני לא מוכנה לחבק את אבא שלי אחרי מה שעשה לי.
אני מתחמקת באלגנטיות ויוצאת כמה שיותר מהר דרך הדלת הגדולה שעמדה לצידי, אני פותחת אותה ויוצאת למזדרון גדול, אני יוצאת מהבנין ומגיעה לרחבה גדולה.
"טס!" אני שומעת קול מוכר מאחורי.
אני מסתכלת אל מעבר לכתף. זה טיילור, הוא עומד ממש מאחורי ומבטו מתעכב במערכת החדשה שלו.
"מה..?.." אני שואלת וממשיכה להביט בו.
טיילור מרים את עיניו ממערכת השעות ופוגש במבטי.
"תפסיקי להיות כזו רצינית ומעצבנת!" הוא מתקרב אלי ומניח את פרק ידו סביב כתפיי.
"תוריד את היד שלך ממני !" אני אומרת בקול תקיף.
"שיהיה לך בהצלחה ב…בבצ'פר החדש הזה ,סיסטר." הוא מאחל, מוריד את ידו ונכנס לבנין ג'.
אני נותנת הצצה מהירה במערכת,יש לי עכשיו שיעור אזרחות. יאק! אני שונאת אזרחות!
אחרי שאני עולה בקצב מהיר לכיון חדר מספר 336 , אני נאנחת בשקט. ולא, אני לא נאנחת בגלל המאמץ של העליה במדרגות, אלא בגלל שאני מישהי אחרת, כן, אני מישהי אחרת,אסור לי לחשוב על העבר!!!!!!זו התחלה חדשה ,ואני מאוד מקווה שילך לי בסדר.
אני פותחת את דלת הכיתה בתנופה. להפתעתי המורה לא היה בחדר.
בכיתה התרוצצו תלמידים,דברו זה עם זה,צחקו בעליזות, ומאוד נהנו מעצם העובדה שחלק נכבד מהשיעור לרשותם.
אני ממש מודה למורה שהגיע בשניה אחת אחרי, אחרת הייתי צריכה לעמוד על מקומי ולתת למבוכה להשתלט עלי.
"כל התלמידים למקום בבקשה!" המורה ניגש לשולחנו ודופק עליו מספר פעמים. התלמידים נראים כאילו הם עושים טובה ענקית בכך שהם מתישבים במקומם.
אני נעמדת קרוב יותר למורה בתקוה שיבחין בי . והוא באמת רואה אותי.
"נו, למה את לא יושבת במקום?" הוא שואל בעצבנות.
"אה..אמ…אני דיי חדשה – – "
"אה.. , את בטח טס, לא?" הוא שואל ומעלה חיוך קטן על שפתיו. אני מחזירה לו מבט אדיש ורציני והוא חוטף לי את מערכת השעות מהייד. הוא מרפרף מעליה ואז פונה לכיתה.
"תלמידים…" הוא פותח ומצביע עלי בעזרת דף המערכת שלי.
~אל תעשה את זה, אל תעשה את זה!!!~
"זו טֵס, נערה חדשה מ…..תזכירי לי מאיפה את באה?" מבקש ממני המורה.
"וושינגטון" אני עונה. לא יכולתי לסבול את זה שהמורה מציג אותי בפני כל הכיתה, אני פשוט שונאת תשומת לב!
"כן, כן, בטח.. אז טס הנכבדה הגיעה אלינו מוושינגטון" המורה פונה לתלמידים בשנית,
" ברוך הבא לניו-יורק, וברוכה הבאה לתיכון שלנו" הוא ממשיך.
בא לי לעקור לו את העיניים, שיסתום כבר!
אני נאלצת לחייך חיוך מזויף ושואלת אותו איפה אני אמורה לשבת. הוא מצביע על קצה הכיתה.
"ליד רייצ'ל ברי " הוא מוסיף כשאני כבר עושה את דרכי לשולחן האחרון שקרוב לחלון.
"היי.." אומרת רייצ'ל בקור כשאני מתיישבת על הכיסא שלידה.
רייצ'ל עשתה רושם קריר, היא בעצמה הייתה נראית כמו גוש קרח גדול. עינה כחולות ושערה בהיר. היא לבשה בגדים כ"כ לבנים, שהתפללתי בשבילה שלא ירד גשם בחוץ, אחרת היא ערומה לגמרי.!
מיד כשנשמע הצלצול רייצ'ל מתרוממת ונעלמת מהכיתה.
בעבר הייתי מחכה בקוצר רוח להפסקות, אני מתכוונת, לפני שאמא שלי נפטרה.
הייתי מוקפת חברות כל הזמן, תמיד הייתי יוצאת לבלות ונהנית כמו ששום נערה לא נהנתה . אבל מאז מותה של אימי אני בקושי הייתי מגיעה לבית הספר ,וכשהגעתי- הייתי מופנמת ושקטה ,כל מי שרק העז לדבר היה מקבל בתמורה צרחות לפרצוף ללא כל סיבה מיוחדת.
אני נשארת לשבת במקומי ומשחקת עם בקבוק המים שעמד על השולחן.
"היי, טס!". אני מרימה את עיניי ורואה את ג'נט מעלי.
"היי..?.."
"אבא רוצה שתתקשרי אליו, הוא רוצה לאחל לך הצלחה" היא אומרת ונראה שהיא מאוד ממהרת.
הסתכלתי עליה במבט מתריס. "זה לא שבאמת חשבתי שתבואי ותספרי לי איך היה בשיעור הראשון שלך כאן.." אני משיבה ומחכה לראות מה יש לה להגיד.
ג'נט רק הסתכלה אחורנית לכיוון דלת הכיתה. " הן מחכות לי, חייבת לעוף". בזמן שהיא רצה ליציאה אני מבחינה בשתי נערות שממתינות לה.
זוכרים שאמרתי לכן שכל מה שחשוב לה זה החֵברה?..?…?.

וואו, אני חייבת לציין שממש משעמם כאן. בתיכון הישן עוד הייתי מקשיבה לשיחות של חברים או מעסיקה את עצמי בשטויות מזדמנות. אבל עכשיו אני פשוט יושבת ובוחנת את האבנית שבתוך בקבוק המים.
אני חושבת על אריק, אולי לא הייתי צריכה להתנהג כלפיו כמו שהתנהגתי. אולי כן הייתי צריכה לחבק אותו לפני שהוא נעלם לשלושה חודשים.
אריק הוא בן23, יש לי איתו את הקשר הכי טוב שיכול להיות בין שני אחים.
בכול מצב הוא ידע איך אני מרגישה, בכל מצב הוא היה לטובתי, בכול מצב הוא התנהג כלפי בטבעיות, מה שכולם לא עשו.

היום הזה לא הולך להיגמר!
אני מוצאת שולחן ריק בקפטריה וממהרת למקם שם את עצמי לפני שמשהו אחר יעשה זאת.
בדיוק כשאני מתיישבת נערה חמודה מתקרבת למקום ושואלת אם היא יכולה להצטרף.
"בטח" אני עונה לה.
"אני לורן פירס, נעים מאוד," היא מציגה את עצמה ופותחת את פחית הקולה שלה שמשמיעה את הצליל המוכר .
אני מהנהנת לכיוונה בשתיקה ומנסה להתעלם מנוכחותה.
לורן חיננית מאוד, שערה אדמוני ועיניה ירוקות, היא מזכירה לי את אחת החברות שלי שהיו לי בעבר, היא אפילו מזכירה אותה בלבושה הקפדני.
לפתע , משום מקום, נער גבה קומה נוחת עלינו ומתיישב ליד לורן.
"או…זה.. דייב" אומרת לורן ודוחפת את דייב דחיפה ידידותית.
"נעים מאוד" הוא אומר אחריה.
"היי" אני משיבה בשקט.
"את חדשה פה?" הוא שואל ונוגס בתפוח הצהבהב שבידו.
אני מהנהנת.
"את יכולה לדבר, את יודעת…" הוא מתלוצץ. בטוח שהיציאה שלו שופכת מצחוק.
"כן, אני חדשה פה!" אני משיבה בקול עצבני ומביטה היישר לתוך עיניו החומות והגדולות.
הוא צחקק מעט ונגס שנית בתפוח.
"אל תתייחסי אליו, הוא אוהב לעצבן אנשים" אומרת לורן ושולחת מבט עוין לדייב.
אני מרימה גבה כתגובה ומישרת את מבטי לחלל הקפיטריה.
אני מבחינה באיימי שיושבת בשולחן יחד עם פמליה של בנות שנראות יותר מתלקקות משהייתם מתארים לעצמיכם.
"מי זו?" אני שואלת את לורן ודייב שצחקקו להם במרץ ממשהו לא ברור.
"אווו…תראו, תראו, הילדה הקטנה פתחה את הפה!" אומר דייב כשהוא עוד צוחק.
למעשה, אני יודעת מי זו איימי, היא *לעזאזל* אחותי החורגת, אבל מעניין אותי לדעת איזו רושם היא משאירה על התלמידים.
"מה שאלת?" שואלת אותי לורן כשהיא נרגעת מצחוקה.
"שאלתי מי זו " אני מצביעה עם ראשי לכיוון איימי.
"זו איימי ,הנערה הכי מגעילה בכול היקום כולו!" משיבה לורן ומסתכלת בגועל לכיוונה של איימי.
"כן, סביר להניח שאת תהיי הקורבן הבא שלה" ממשיך אותה דייב.
"למה?.." אני שואלת, מופתעת.
"היא אוהבת להתנכל לתלמידות חדשות" הוא מסביר את עצמו ומניח את שיירי התפוח על מגשו.
"היא לא תעז לעשות לי כלום. אני אומרת לכם" אני אומרת בקול תקיף וחוזרת להביט בהם.
דייב ולורן מחליפים בניהם מבטים תמהים"
"מאיפה את כ"כ בטוחה?" שואלת לורן ולוקחת לדייב חצי סנדוויץ".
אני מושכת בכתפיי ומצחקקת לעצמי על המבט הזה שדייב עשה כשלורן לקחה לו מהאוכל.
"שמנה אחת" הוא לועג ללורן ששלחה אליו מבט מזלזל.
"חמוור" היא אומרת כשהיא נותנת ביס גדול בסנדויץ'.
דייב החל לפעות כמו חמור ולורן כמעט נחנקה מצחוק.
"אתם חברים?" אני שואלת לפתע.
עכשיו לורן באמת נחנקת ודייב מרים אלי את מבטו.
"פךךךךךךךךךך. לורן הייתה מ-ת-ה להיות חברה שלי, נכון לורן?" הוא פונה ללורן המשתעלת.
אני מושיטה לה את בקבוק המים שלי, היא חוטפת אותו ושותה בשקיקה.
"חח ,את רואה ,היא אפילו נחנקת.." צחקק דייב.
"טיפש אחד, הייתה מת שאני אהיה החברה שלך." משיבה לו לורן ולוקחת עוד לגימה מבקבוק המים.
"תודה על זה.." היא אומרת לי ומניפה את הבקבוק מול עיני.
אז הם לא חברים, נהיה נראה לי שכן.הם כנראה חברי ילדות או משהו כזה…
אבל מה שבטוח זה שהשאלה שלי הייתה ממש לא במקום. טיפשה שכמותי.
***************
אני רצה לכיוון הבית הגדול שלנו, נכנסת פנימה ,עולה לחדרו ופותחת את הדלת בתנופה עזה.
החדר היה ריק, אריק לא היה שם. אפילו מפתחות הרכב שלו לא היו מונחים על השידה שלו.
"הוא הלך לפני עשרים דקות" אומר טיילור מאחורי.
אני מסתובבת בבהלה.
"אתה נהנה להפתיע אותי מאחור או שזה רק נדמה לי..?.."
"נדמה לך" הוא מצחקק לעצמו בניצחון ויוצא מהחדר.
זהו! פספסתי את אריק. כל הדרך הביתה קיוויתי שלא אפספס אותו. אבל כנראה שבכול זאת זה מה שהיה צריך לקרות.
כשאני יוצאת מחדרי אני נתקלת בקלייר ,אחותי החורגת .(זו שהיא בת גילי)
"היי" היא נעצרת ליידי.
אני מרימה גבות כתגובה וממשיכה להתרחק.
"רגע, חכי שניה" היא קוראת אחרי.
"כן" אני נעמדת על מקומי ושולחת לה מבט ישיר.
"אז…" היא מתקרבת אלי בהיסוס קל.
"איך היה היום הראשון שלך בתיכון שלנו?"
"בסדר, אני חושבת שאפשר לסבול אותו" אני עונה כשהיא מברישה את שיערה השופע באצבעותיה.
"ראיתי שדיברת עם לורן ודייב"
"כן"
"הם נחמדים" היא אומרת ומהנהנת לעצמה.
אני חושבת שהיא מאוד מתחרטת על כך שניסתה לפתח איתי שיחה.
"את יכולה לבוא לשולחן שלי ושל חברותי בפעם הבאה " היא ממש מחייכת עכשיו.
מבטי מתעכב עליה, היא לבשה סקיני ג'ינס וחולצה שחורה ,לא מזכירה את אחותה הגדולה בלבוש, וככל הנראה גם לא באופי.
"תודה, אבל אני חושבת שאני אשאר עם דייב ולורן" אני משאירה אותה שם ועולה לחדרי שנמצא בעליית הגג.
אני אפילו לא יודעת מה לורן ודייב היו חושבים על זה, סביר להניח שהם בכלל לא ירצו לשבת איתי ,אבל הם ההתגוננות היחידה שהייתה לי באותו רגע.

-יום שלישי,7:42-
ויקטוריה ואני נכנסות יחד לתיכון ומתקדמות לעבר הלוקרים.
"מה את חושבת על הסמארטים?" שואלת אותי ויקטוריה כשאנחנו עומדות מול הלוקרים הצמודים שלנו.
"אידיוטים" אני עונה כאילו זה מובן מאליו.
ויקטוריה מצחקקת ותוחבת את ידיה עמוק בתוך הלוקר שלה .
"נכון?. גם אני חושבת ככה!"
אחרי שאני מוציאה את ספר אנגלית אני טורקת את דלת הלוקר וגורמת לויקטוריה לקפוץ בבהלה.
"למה את חושבת שהם אידיוטים?" אני שואלת ומבחינה שהיא ממששת את בגדיה בעצבנות.
"איפה הליפגלוס שלי?" היא שואלת. כמובן, מה עוד היא יכולה לחפש.
"אוווו, אני לא יודעת". שקר- הוא שוב פעם מבצבץ לה מכיס המכנס.
"את יכולה לענות לי על השאלה?" אני מתעצבנת.
"כן, אני שונאת אותם כי הם סתומים, זה למה." היא לא איתי, היא רק ממשיכה לחפש בלוקר שלה את הליפגלוס המהולל.
אני מוציאה לה אותו מהכיס ומניחה אותו מולו, היא מודה לי ומורחת עשרים שכבות על השפתיים שלה.
סוף סוף ויקטוריה חוזרת לנושא המדובר. "תקשיבי ,איימי היא סתומה בלחץ. קלייר אוהבת לאכול בפה פתוח. ג'וליאן הוא חתיכת ערס….ו…זהו ,..לא?" היא אומרת ומשרבבת לי את שפתיה.
אתם לא יודעים מי זה ג'וליאן, נכון? לא סיפרתי עליו קודם.
ג'וליאן קטן מג'נט בשנה, הוא בכיתה ט' ..ו…כן! הוא חתיכת ערס קטן. לא שומעים עליו הרבה, ואם שומעים-זה רק קללות גסות או יריקות מגעילות.
"תפסיקי לעשות את זה" אני אומרת לויקטוריה ומצביעה על שפתיה.
"מה רע בליפגלוס?"
"לא הליפגלוס, התכונתי לשרבוב הזה ".
היא מפסיקה לשרבב את שפתיה וחוזרת להביט במראה הקטנה שמודבקת לה על דלת הלוקר.
"אין עוד איזה סמארט אחת?" אני שואלת כשאני נזכרת שאריק אמר לי שהם ארבע שגדלים בבית.
"כן. יש איזה נער ,אבל שמעתי מקלייר שהוא לרוב אצל חברים שלו, הוא ואליזבת לא כ"כ מסתדרים".
"גם אני לא הייתי מסתדרת עם אליזבת" אני לוחשת ונועצת את מבטי בדייב ולורן שנכנסים יחד לבית הספר.
"כן, היא גם סתומה בלחץ" לוחשת ויקטוריה וסוגרת את הלוקר שלה.
"עכשיו, אני אלך לי לכיתה ואאחל לך יום נעים." היא אומרת ברצינות.
"אוךךךךך, ביי, יום נעים גם לך".
אני מתחילה לצעוד לכיוון לורן ודייב שמנופפים לי לשלום כשלפתע אני שומעת את ויקטוריה.
"אוייייי, איפה לעזאזל הליפגלוס ההוא?".
נו באמת ויקטוריה, לא שוב!!!