אלא החיים [= פרק 9

"בואו נצא לסלון, יהיה לנו יותר נוח לדבר" אמרה הגברת ואספה את שלושת התיקים בידה. את התיק של בר היא השאירה על השולחן. מיד כשכולם הסתובבו לצאת מהחדר, "חטפתי" את התיק של בר והחבאתי מאחורי גבי. יצאתי במהרה ורצתי לכיוון החצר.

————————————————-

"לירן!" צעקה לי אמא.
"אני לא מרגישה טוב.. אני הולכת לשאוף אוויר או.. או משו.." אמרתי ויצאתי במהרה מהבית.
פתחתי את התיק. תמונה של ילד יפיפה שדומה כל כך למי שהוא במציאות נראתה מולי.
שיער שטני ועיניים דבש. הוא היה מהמם..
"בר דנאלו, נולד בשנת 1993", כלומר הוא בן 16 וקצת, "הוריו התעללו בו, אביו הכה את אמו ואמו הכתה את בר. אביו היה שתיין ואמו מכורה לסמים וסיגריות. אמו נפטרה כשהיה בן 4 וחצי ממחלה סופנית ואביו התאבד לאחר שדקר את בר בסכין, כשהיה בן 5.
בר עבר טיפול וניצל בנס מהדקירה. צלקת נשארה בבית החזה שלו, ליד הלב, בעקבות הדקירה. בר הועבר לבית יתומים וכבר כשהיה בן 6 החל לגנוב ממנהלת המוסד "מג'יקן" בו שהה.
בגיל 7 הועבר לבית יתומים אחר בעקבות תלונות של המוסד מג'יקן.
בבית יתומים "באנטיס" הרביץ לחבריו למעון ואף היה בורח מהבית כדי לגנוב. בגיל 9 הועבר לבית יתומים נוסף, גם כן בעקבות תלונות של המוסד והגיע ל"צ'ומס" שזהו אחד מבתי היתומים הנוקשים ביותר. בית היתומים הזה היה בסין. גם שם לא הלך טוב, ולמרות המשמעת הנוקשה הוא המשיך לגנוב ולהכות את חבריו למעון.
המצב רק החמיר כאשר הוא החל להכות את עצמו ופעם אחת אפילו איים על מנהל המוסד, שאם לא ייתן לו כסף, יחתוך את הורידים של עצמו. מסין, הוא חזר לארץ ופה שהה במשך כשנתיים בבית יתומים גם כן לא פחות נוקשה "מוסר". זהו בית היתומים הרביעי בו שהה. הוא היה באותה תקופה בן 11 וחצי. המצב שלו רק החמיר. הוא שרף את חדר המנהלת, גנב, ואפילו איים באקדח על חבר שלו מהמעון.
ובגיל 12, הוא הגיע למעון "מרוז" שם מצבו החל להשתפר במעט אך עדיין מגדירים את בר דנאלו כעבריין.
בגיל 18, הוא צפוי להיכנס לכלא אך לבינתיים הוא שוהה בבית היתומים "מרוז" ". כך נרשם ולמטה היה את חתימת עורך הדין אדי כסליו. עוד כמה חתימות שלא הצלחתי להבין מה כתוב, היו שם. כנראה שהוא מעורב בסיפור לא ממש טוב..
המילה "עבריין" לא הצליחה לצאת לי מהראש.
"עבריין" מגדירים בנאדם שעשה עברות, שפגע, רצח, גנב, שדד..
לא יכול להיות שבמילה הכל כך חזקה הזאת מגדירים ילד, נער בן 16 שעוד לא הספיק להבין את החיים.
אבל מה שהכי עניין אותי היה למה, למה הוא עשה זאת.
ידעתי שכאשר אכנס לבית אצטרך לתת הסברים.
אבל הייתי חייבת, חייבת ללכת ולדבר עם בר. נכנסתי לבית.
"אה.. שכחתי את השפתון שלי במשרד.. אני.. אני.. הולכת לקחת אותו" אמרתי ונכנסתי במהרה לחדרה של גברת מרוז.
הנחתי את התיק בדיוק איפה שהיה ויצאתי. ניסיתי להראות רגועה אך זה היה יותר מדי בשבילי.
"איפה השירותים..?" שאלתי.
"למעלה, חמודה. הדלת השנייה מימין" אמרה הגברת ששוחחה עם הוריי על כל אחד מן הילדים.
"תודה" חייכתי ועליתי במהרה למעלה. ראיתי שני בנים חמודים בערך בגיל של מיה, משחקים במסדרון בתופסת.
"אה.. שלום.. איפה החדר של בר..?" שאלתי אותם.
"מי את?" שאל אחד הבנים.
"אני.. אני והוריי באנו לכאן כדי לאמץ ילד" אמרתי.
"תיקחי אותי בבקשה!" קפץ עליי אחד הבנים ומיד הצטרף גם השני.
הם חיבקו אותי חזק.
"הלוואי.. עם זה היה תלוי בי הייתי לוקחת את כל הילדים שבעולם.. אבל.. זה הוריי מחליטים.. אל תדאגו, מתישהו אתם תמצאו משפחה אוהבת וחמה שתדאג לכם" ליטפתי את ידיהם.
"החדר של בר זה שם. הוא בחדר עם הדר וליאור. יונית בחדר נפרד מהם, עם עוד בנות" אמר הילד והצביע על הדלת האחרונה משמאל.
"תודה חמודים" חייכתי ורצתי לכיוון חדרו של בר. נלחצתי בהתחלה אבל אז אזרתי אומץ ודפקתי על הדלת.
אף אחד לא ענה. דפקתי שוב. אף לא ציוץ.
שמתי ידי על הידית ולחצתי עליה. לאט לאט נפתחה הדלת.
ילד אחד, שכב במיטתו והקפיץ כדור באוויר בידיו.
"אה.. שלום" אמרתי. הילד כאילו לא התייחס אליי, הוא המשיך להקפיץ את הכדור.
"אני לירן.." אמרתי. התיישבתי על ידו.
"אתה בטח בר.. נכון?"
הוא לא ענה וזה מזה הרגיז אותי!
"אתה אילם או משהו?" חייכתי. אפילו לא תזוזה של הפה.
ואז, חטפתי ממנו את הכדור.
"מה את רוצה?!" התעצבן. הוא קם מן התנוחה של השכיבה ועבר לישיבה. פניו היפות סוף סוף היו מולי.
"לדבר איתך.." אמרתי.
"אני לא מעוניין לדבר איתך אז תחזירי לי את הכדור" אמר.
"אתה ממש לא מתנהג כמו בן 16" אמרתי.
"יופי, ואת ממש בוגרת שחוטפת כדורים. תחזירי לי את הכדור" ביקש שוב. לא התכוונתי לוותר.
"בר דנאלו.. בן 16.. היה ב-5 בתי יתומים.. גנב, שדד, איים, שרף..
עבריין" אמרתי. את המילה עבריין הדגשתי.
"נשבע לך שאם לא היית בת הייתי מחטיף לך עכשיו" אמר.
"אוו אתה לא מאמין כמה אני מפחדת. אתה יכול להרביץ לי, זה בסדר. אני ממש לא מתרגשת מזה" חייכתי אליו.
"אני מבקש ממך שתביאי לי את הכדור שלי ותעזבי אותי במנוחה" אמר.
"לא תקבל אותו" אמרתי.
"מה את לא מבינה?! צאי לי מהחיים!" אמר.
"קראתי את התיק שלך.." אמרתי.
"יופי, רואה שגם את גנבת?" אמר.
"מה?!" על מה הוא מדבר..?
"ליסה לא נותנת לאף אחד בעולם לגעת בתיק שלי. בדרך כלל אנשים לא לוקחים ילדים בגיל שלי, של הדר, של ליאור ושל יונית.
הם רוצים לקחת את הקטנים יותר. כשבאים לפה אנשים לבחור מבינינו אז היא כמעט ולא נותנת להם לראות אותי או את התיק שלי כי היא מתביישת בי. אני עבריין" הסביר לי.
הוא המשיך, "אז את גנבת כי אני מניח שהיא לא נתנה לך לראות את התיק אז את לקחת אותו בלי רשות" אמר.
"אני התעניינתי כי באמצע שליסה הכירה לנו כל אחד מכם אתה ברחת ונורא רציתי לדעת עלייך יותר. זה היה למטרה טובה" ניסיתי להסביר לו.
"מה שתגידי" אמר.
"למה..?" שאלתי.
"מה למה?"
"למה עשית את כל מה שעשית?" שאלתי.
"סתם התחשק לי.." אמר.
"נו! אני לא אלך עד שלא תסביר לי" הודעתי.
"אני לא חייב לך הסברים. פשוט לכי מפה, סבבה?" אמר.
"לא!" אמרתי והתקרבתי אליו. היינו ממש קרובים.
"מה את רוצה ממני? למה את מציקה? מה אכפת לך?"
"אכפת לי.." אמרתי.
"אני עונה לך ואת עפה לי מהחיים!" אמר לי.
"סבבה"
"עשיתי את כל זה כי היה נמאס לי, נמאס שאנשים מתייחסים אליי כמו תינוק. כולם היו קוראים לי יתום ועבריין, ילד מוכה אחד ומטומטם.. אנשים הם מגעילים, האנושות עצמה מגעילה" אמר.
הסיבה הזאת בהתחלה נשמעה לי די טיפשית. אנשים מגעילים.. אז למה לגנוב ולשרוף ולהרוס..? זה לא סיבה מוצדקת. אבל אז שוב חשבתי על הסיפור שלו ועל העבר שלו והבנתי עד כמה שחייו היו קשים. אבל עדיין, שום סיבה שבעולם לא מוצדקת מספיק כדי לעשות דבר כזה.
"בגלל זה?" הסתכלתי עליו בהבעה של 'אה?!'
"כן, יש בעיות? עכשיו סתלקי" אמר וחטף מידי את הכדור.
"אני לא מבינה אותך.. א.." ניסיתי להמשיך אבל הוא הפסיק אותי:
"את לא אמורה להבין! תגידי, את לא קולטת?! את נראית ילדה שמבינה מה שאומרים לה, לא? לכי מפה! פשוט לכי!" הוא כבר ממש התעצבן אז הלכתי. אבל.. לא התכוונתי להשאיר את זה כך.
ירדתי במדרגות וראיתי שאמא ואבא עדיין מדברים עם הגברת.
"חומד, כמה זמן התעכבת" אמרה לי אמא.
"אה.. כן.." קיצרתי את התשובה.
"אנחנו חושבים שאת הדר ניקח. הוא טוב בלימודים, ילד טוב, וניראה שעמו הכי נסתדר. מה את חושבת, לירני?" שאלה אותי אמא.
"אה.. אני.. אני יכולה לדבר איתך לרגע?" ביקשתי מאמא.
"גם איתך, אבא" הוספתי. אמא ואבא קמו ויצאנו החוצה שלושתנו.
"טוב.. אה.. אני.. כשהייתי למעלה אז ראיתי את בר.. הילד השלישי שברח בעת שהגברת הציגה לנו את הילדים.. בקיצור, פגשתי אותו והוא ממש נחמד וזה.. אולי.. אולי ניקח אותו?" שאלתי.
"מותק.. הגברת סיפרה לנו עליו וממש לא כדאי שניקח אותו. היא מחזיקה אותו כאן ועוד שלוש שנים כשהוא יהיה בן 18 הוא ילך ויחיה את החיים שלו. הוא.. הוא סוג של עבריין, את מבינה? אנחנו לא רוצים להחזיק כזה ילד בבית" הסבירה לי אמא.
"נו אמא.. בבקשה.. הוא לא.. כאילו הוא כן עבריין אבל.. אבל זה לא מה שאת חושבת שזה.. דיברתי איתו ו.. הוא נחמד.. מאוד.. נו אמא אני רוצה שניקח אותו.. בבקשה" אמרתי. ידעתי שהדרך היחידה להציל את בר מכל המצב הזה, היא לאמץ אותו.
"אין סיכוי! אני לא מחזיק את הדבר הזה בבית שלי, כשיש לי עוד ילדים קטנים בבית.. מה את השתגעת?!" התעצבן אבא.
"לא, חומד.. אנחנו לא לוקחים אותו" אמרה אמא ברוגע.
"אמא.." הסתכלתי עליה.
"אני מצטערת לירני.." אמרה לי ושניהם נכנסו בחזרה לבית.
התחלתי לבכות.. בר היה כל כך חשוב בשבילי.. אני.. אני לא יודעת איך להסביר את עצמי.. זה סוג של קרבה כזאת..
נכנסתי לבית וראיתי את אמא ואבא יושבים לבדם ומשוחחים.