אלא החיים [= פרק 8

"בואו עמי למשרדי. מיד כשנסיים לשוחח תכירו את כל הילדים" אמרה המנהלת והובילה אותנו למשרדה. זה היה ממש מוזר. הייתה דממה בבית. לא ציוץ אחד.
התיישבנו במשרדה והתחלנו לדבר.

——————————————–

"אז ככה, שמי ליסה מרוז. אני מנהלת המקום כבר 20 שנה.
יש לנו את המנקה- לודמילה, הבשלנית- תרזה וה"אמנת"- רוזי.
האמנת שלנו רוזי בעצם משמשת כמאין אמא שנייה לכל הילדים המקסימים שלנו. יש לנו פה בדיוק 11 ילדים.
שני ילדים בני 10, חמישה בני 12 ועוד ארבעה בני 15, מה אתם אומרים?" חייכה המנהלת.
"אנחנו מעוניינים לקחת ילד.. זכר.. בן 15" אמר אבא. אמא ואבא השתוקקו לעוד בן במשפחה. הם תמיד רצו שיהיה להם הרבה בנים.
"אין בעיה.. למזלכם, שלושה מהם בנים ועוד בת אחת. אני אראה לכם את ארבעתם.." אמרה הגברת. היא קמה ממקומה ויצאה מהמשרד. לאחר מספר דקות היא קראה לנו.
ארבעה ילדים עמדו מולנו.
"טוב. אז זאת יונית.. היא בת 15, בקרוב תהיה בת 16. הגיעה אלינו כשהייתה בת 10, כשהוריה נהרגו בפיגוע כששהו בחופשה בתאילנד. יונית התגברה על כך מהר והיא מחכה כבר הרבה זמן למשפחה אוהבת וחמה" המנהלת הניחה את ידה על כתפה של יונית והנערה חייכה אלינו. היא לא הייתה יפה אבל לא מכוערת..
היא הייתה טיפה שמנמונת והיו לה עיניים כחולות מהממות.
שיערה היה קצרצר, ושחור כעורב.
למרות שהיא חייכה, ראיתי בעיניה את העצב..
מסכנה.. איך זה לאבד הורים? מה זה לאבד הורים..?
אני לא מבינה.. מה הילדים האלה ועוד אלפי ילדים אחרים שונים ממני? הרי הם בדיוק כמוני.. למה דווקא הם צריכים לסבול?
עכשיו כשאני רואה אותם, אני תוהה.. למה?
אני לפעמים מתלוננת על הדברים הכי קטנים.. שאני רוצה חולצה יפה שראיתי בקניון.. או שנמאס לי מהמבחנים.. או שסתם אני בדיכאון.. והכי מעצבן, כשאני רבה עם הוריי…
הילדים האלה שעומדים פה מולי, איבדו את הוריהם!
אין להם עם מי לריב, על מי להתלונן, את מי לחבק, את מי לנשק, על כתף של מי לבכות..
"שלום.." אמרה לנו יונית. היא הסתכלה בעיקר על דניאל וקים שחייכו אליה.
"זה ליאור. ליאור בן 15. כשהיה בן 7, אמו נהרגה כמה שעות לאחר שילדה את אחותו. אביו העביר את ליאור לבית היתומים שלנו. ליאור היה מקרה חריג, כיוון שלא קיבלנו ילדים מתחת לגיל 10. אביו ביקש מאיתנו שליאור יהיה בבית היתומים הזה כיוון שזהו בית היתומים שהיה הקרוב ביותר לביתם. לאחר שנה וחצי, אביו עבר יחד עם אחותו הקטנה של ליאור לארצות הברית ולאחר כשלוש שנים שמענו על מותם של השניים, שנהרגו בתאונת דרכים" סיפרה הגברת, שעמדה על יד ליאור. הוא רעד כולו והיה נראה כאילו הוא הולך להתמוטט. הוא לא אמר מילה כיוון שגרונו היה חנוק, היה נראה כאילו הוא עומד לפרוץ בבכי. הוא היה ילד יפה..
שיער עד הכתפיים, בצבע חום ועיניים חומות. הוא היה ממש גבוה ולדעתי, ממש יפה.
"זהו הדר. הדר בן 14, ובדיוק בעוד כחודש יהיה בן 15.
אביו התאבד כשהדר היה בן 13 ואמו, חודשיים וחצי אחרי אביו, התאבדה גם כן. הדר הועבר אלינו והוא בתקופה הכי קצרה מבין כל הילדים, פה בבית" הסבירה לנו המנהלת. הסיפור שלו קצת היה מוזר בעיניי.. למה אמו התאבדה גם כן, למרות שידעה שיש לה עוד ילד לטפל בו, לחיות בשבילו..?
הוא היה ניראה טוב. לא הטעם שלי, אבל בסדר..
מיד כשהמנהלת סיימה לספר את סיפורו של הדר, הילד האחרון, שעמד לצידו של ליאור, הסתכל במבט תוקף על המנהלת וברח מן המקום. הוא עלה במדרגות שמובילות לחדרי הילדים.
"בר! בר! בוא הנה מיד!" צעקה הגברת.
אז כנראה שבר שמו..
"אני ממש מצטערת.. הוא.. הוא קצת… ברשותכם, אני אלך אליו. יונית, ליאור והדר, להתנהג יפה" אמרה הגברת ועלתה במדרגות במהירות לאחר בר.
יונית חייכה לדניאל וקים וניגשה אליהן. הן שמחו להסתכל עליה ושיחקו איתה מעט.
הדר וליאור ניגשו אליי.
"היי.." אמר לי הדר.
"מה נשמע?" חייכתי. נישקתי אותם בלחי, כמו שאני תמיד עושה כשאני מכירה אנשים חדשים. רק שעכשיו זה היה קצת מוזר. אולי אחד מהם, יהיה אחי בקרוב.
"אחלה" חייך ליאור.
"תגידו.. מה.. מה הקטע עם הילד הזה, בר..?" שאלתי. עניין אותי.
"אה.. עזבי.. עדיף לא לדעת.." אמר הדר והסתכל על ליאור במבט מוזר כזה.
"אני רוצה לדעת" אמרתי.
"באמת שלא כדאי" אמר ליאור.
"נו, ספרו לי!" אמרתי. הם לא ענו.
הגברת מרוז ירדה במדרגות זועפת.
"אני מצטערת. מבין שלושת הילדים האלו, תבחרו" אמרה.
"אה.. אנחנו נוכל לדבר עם כל אחד מהם בנפרד?" שאלה אמא.
"כן, בטח. אני גם אספר לכם על כל אחד מהם, על עברו ומצבו בלימודים. כמו שאתם יודעים, הם הולכים לבית ספר כרגיל כמו כל הילדים" אמרה הגברת והפנתה אותנו למשרד.
מיד כשנכנסו היא הוציאה תיקים אישיים של הילדים.
יונית עובס, ליאור רפאל, הדר כהן. תיק אחד נוסף היה מונח על השולחן- בר דנאלו.
"בואו נצא לסלון, יהיה לנו יותר נוח לדבר" אמרה הגברת ואספה את שלושת התיקים בידה. את התיק של בר היא השאירה על השולחן. מיד כשכולם הסתובבו