אלא החיים [= פרק 6

עמרי חיבק אותי ולחש לי באוזן "אוהב אותך".
חשבתי שזה יהיה לגמרי אחרת, שהם ישנאו אותי.
אבל כנראה, שהם חברים אמיתיים.
עברו כמה שבועות, לא הרבה, והכל השתפר.

——————————————–

עמרי הכיר לי ולחברותיי, חברים שלו, מבית הספר הקודם שלו.
הם ממש נחמדים ועדי ושני אפילו נדלקו על שניים מהם.
דנה מתקשה להתאהב, אפילו שאחד מחבריו של עמרי נדלק עליה היא אמרה לו שזה לא משהו אישי אבל היא מעדיפה לא להיות איתו. איזה קשה זה לראות אותה ככה..
יום שישי אחד שיצאנו כולנו, אני וחברותיי, ועמרי וחבריו, אבא התקשר אליי לפלאפון אבל זה היה מוזר כזה.. אבא לא מתקשר אליי כשאני יוצאת אלא עם כן זה ממש דחוף. נבהלתי.
"הלו?" עניתי.
"לירני אנחנו בבית חולים! אמא יולדת! תחזרי הביתה ברגע זה כי האחים שלך לבד! קדימה!!" אמר בלחץ.
"מה?! אמא יולדת?! גם אני רוצה לבוא!" אמרתי.
"תחזרי הביתה! האחים שלך לבד את לא מבינה?!" התעצבן.
"אוף!" ניתקתי לו.
"שמעו אני זזה הביתה.. אמא שלי יולדת והאחים שלי לבד בבית" אמרתי לכולם.
"אני יבוא איתך" אמר עמרי. השארנו את דנה עדי ושני עם חבריו של עמרי ויצאנו בטיסה לכיוון ביתי.
מיה ישבה בספה בסלון והחזיקה את תום.
דניאל וקים ישנו. הרגעתי את תום הקטן שבכה בלי הפסקה.
עמרי ניסה להרדים את תום ורק לאחר שעה, הוא נרדם.
מיה לא רצתה לישון.
"אני רוצה את אמא!" אמרה לי.
"גם אני.. אבל אי אפשר עכשיו" הסברתי לה.
מיד, צלצול הפלאפון שלי.
"אבא!" צעקתי.
"אני בא לקחת אתכם, תהיו מוכנים" אמר.
עמרי החזיק את תום הישן בידיו ואני הערתי את דניאל וקים.
אבא הגיע מיד ונסענו כולנו לבית החולים, כולל עמרי.
השעה הייתה 3:18 בלילה. היינו חצי ישנים אבל החזקנו מעמד בשביל אמא.
"אמא!" חיבקתי אותה בשנייה שראיתי אותה. היא הזיעה, הייתה אדומה כולה, לחוצה ומפוחדת.
"אמא, כבר עברת את זה 5 פעמים, מה את בלחץ?! קטן עלייך!" חייכתי אליה.
"כואב ליייייייייי!" אמרה.
ואז, הרופא נכנס וביקש לפנות את החדר. יצאנו אני, עמרי, דניאל, קים, מיה ותום. חיכנו בחדר ההמתנה להודעה.
"יואו.. יאללה כבר!" התעצבנה מיה.
"תחכי בסבלנות" אמרתי. באותו רגע נזכרתי שכשהייתי בת 5 ואמא הייתה לקראת הלידה של מיה, נורא פחדתי.
פחדתי על אמא, על התינוקת, על עצמי. ועכשיו, כאילו הכל חזר עוד פעם. לא יודעת למה. בלידות של דניאל, קים ותום לא הרגשתי ככה. איזו הרגשה מוזרה זו..
"ילדים, כנסו!" פתח אבא את הדלת וחייך אלינו, כשכולו מזיע אך מאושר. הסתכלנו אחד על השנייה ומיד רצנו לתוך החדר.
אמא שכבה שם, על המיטה, כשכל הרופאים מסביבה, מחייכת מאוזן לאוזן ומחזיקה את הפעוט.
"בואו ילדים שלי.. יש לכם אחות חדשה.." אמרה אמא.
התקרבנו לאמא. התאומות רצו אליה וחיבקו אותה חזק. מיה החזיקה במכנסיו של אבא ונראתה לחוצה מאוד. תום, שהיה בידיי, היה ניראה מאושר. זו הפעם הראשונה שהוא נוכח בלידה. בשבילי זו כבר הלידה הרביעית.
"מאי.. מתנת אלוהים יקרה.." אמרה אמא בלחש. לא כל כך הבנו אותה. היא הסתכלה עלינו והסבירה:
"מ- מתנת,
א- אלוהים,
י- יקרה"
אמא חייכה אלינו ואני, שכבר הבנתי התחלתי לצחוק, מאושר.
"מאי" אמר תום.
"כן תומי.. זאת מאי, אחותך הקטנה" אמרה אמא. הנחתי את הקטן על המיטה, והוא חיבק את אמא.
"איי כמה שאני מאושרת.. ילדים מושלמים שלי אתם.. אני אוהבת אתכם המון אתם יודעים?" אמא כמעט החלה לבכות.
חיבקתי את עמרי, שחיכה בצד.
"מזל טוב" אמר. נישקתי אותו. איזה חמוד הוא..
אחרי כמה שבועות, מאי כבר התמקמה בבית. הקטנה היפיפייה הזאת כבר השתלטה על כולנו. כל לילה אנחנו מתעוררים מהבכי שלה.
תומי אוהב אותה כל כך ויושב לידה כשהיא בעגלה ישנה.
כשאמא ואבא יוצאים לפעמים בערבים, אני נשארת לשמור על כל חמשת הילדים. זה סיוט..
תום ומאי כל הזמן חייבים להיות לצידי, כל הזמן. אני צריכה להאכיל את מאי (היא לא יונקת אלא שותה מבקבוק שאמא מכינה מראש), ותום כל הזמן בוכה כשאני מאכילה אותה כי הוא רוצה תשומת לב.
מיה עושה שטויות עם התאומות ואני חייבת להשגיח שלא תגרום לאסונות. בקיצור, אני לא נחה לרגע.
גם כשאמא ואבא בבית, אני חייבת לעזור כי הם בקושי מסתדרים עם מאי אז איך יסתדרו עם עוד 4 ילדים מציקים?!
עמרי הוא הדבר הכי חמוד שיש. כל הזמן שואל אותי אם אני צריכה עזרה, שהוא מוכן לבוא ולעזור לי לשמור על הקטנים..
ערב אחד, אמא ואבא כינסו את כולנו בסלון כדי להודיע לנו משהו.
ה"כינוסים" האלה, בדרך כלל, הם כינוסים רק כאשר יש הודעה ממש ממש חשובה להודיע.
"כולם פה?" העבירה מבט אמא על כל הילדים שישבו די לחוצים, מולה. אבא כסס ציפורניים מרוב לחץ אך אמא שמרה על רוגע.