אלא החיים [= פרק 20

היום עבר נפלא! אני ובר הלכנו להסתובב בקניון והוא קנה לי שרשרת מה זה יפה (:
אבל אז בערב הוא היה צריך לעזוב..
ליוויתי אותו עד לתחנת האוטובוס ושם נפרדנו לשלום.
"עד הפעם הבאה אהובי.. אני אוהבת אותך..!" חייכתי תוך כדי שאני בוכה.
"די אל תבכי גם אני יבכה בגללך.. ואני מבטיח שנתראה שוב בקרוב.. אוהב אותך יפה קטנה שלי!" שלח לי נשיקה באוויר ועלה לאוטובוס.
לחשתי.."עד הפעם הבאה…"

——————————————————-

"ביי אהוב שלי!" נפנפתי לו לשלום. הוא עלה על הרכבת האחרונה של אותו היום, בחזרה לצבא.
אני כבר סיימתי את הצבא, אני בת 20. לו נשארה עוד שנה אחת ואז, סוף כל סוף נוכל להתחתן.
5 שנים לא עזבנו האחד את השנייה, הוא אהבת חיי.
אומרים שמעטים אלו שמוצאים את אהבת חייהם, אני אחת מהם.
בר הוא היחיד שמשלים אותי, שגורם לי להרגיש הכי מאושרת בעולם, שנותן לי תמיד את ההרגשה הזאת של שלמות.
"אני אוהב אותך!" שלח נשיקה והרכבת החלה לנסוע.
אוף, שוב אותם געגועים.
חזרתי לבית הקטן שלי ושל בר, דירה שקרובה לבית של הוריי.
תמיד אני ובר שומרים על תומי ומאי כשאמא ואבא יוצאים או משהו.
מיה ושי עכשיו בגיל הכי כיפי בעולם (:
הם בני 15 וחווים את התקופה הטובה ביותר בחייהם [=
והם יודעים שכל פעם שהם צריכים עזרה או ייעוץ- אני פה בשבילם. ומיה באה די הרבה אליי. נו מה, זה הגיל עם הכי הרבה בעיות :P
דניאל וקימי בנות 11, הילדות הכי מדהימות בעולם !
הן כבר מתרגשות לקראת בת המצווה שהולכת להיות בקרוב.
כולנו מתרגשים האמת.
תומי בן 7, חיים שלי הקטן הזה.
ומאי בת 5, קטנטונת עוד, מה היא מבינה?
המשפחה הזאת היא כל החיים שלי.
דנה, לפני כ-6 שנים, עברה ניתוח. יום אחד, היא עשתה בדיקה שגרתית (בקשר לצלקות שלה בפנים) והרופא אמר לה שיש אפשרות להסיר מפניה את הצלקות. בלי לחשוב פעמיים היא הסכימה, ועברה את הניתוח. ושוב, היא חזרה להיות דנה שלנו. היפיפייה הג'ינג'ית שלנו. היא השיגה עבודה בתור דוגמנית בחו"ל ומדי פעם היא באה לארץ עם בעלה מקסי והילדה שלה, ליאל בת שנה. וכן, גם ליאל מדגמנת לבגדים של תינוקות. דנה שומרת איתי על קשר וזה הכי מדהים לדעת שאנחנו חברות כמעט כל החיים ומעולם לא היה לנו נמאס (:
עדי מצאה לעצמה חבר קוראים לו שון והוא בן 23, הם בקרוב יינשאו והיא הזמינה אותי לחתונה, נו ברור !
ולא תאמינו, שני- חברה של עמרי !!
ואם כבר מדברים עליו, הקשר בינינו הסתדר ואנחנו ידידים ממש טובים עכשיו (:
כשהפציר בי להכיר לו מישהי כשהיה בן 19, רווק בודד, חשבתי על שני שגם היא במקרה הייתה רווקה בודדה והכרתי ביניהם. היה ביניהם קליק מידי והם מתכננים להינשא בקרוב, כשעמרי יסיים את הצבא, בדיוק כמוני ובר.
זה היה חלק מאוד חשוב מהחיים שלי, גיל 15.
אני חושבת שבזכות החלק הזה הבנתי המון דברים ומכיוון שהוא תפס מקום כל כך חשוב בחיי אז אני זוכרת את כל ההתרחשויות שקרו לי באותה תקופה.
כל כך הרבה שינויים ומצבי רוח. זה מדהים להיזכר בכל זה.
התיישבתי על הספה, ראיתי קצת טלוויזיה ואז נרדמתי.
אחרי שעתיים בערל התעוררתי והרגשתי ממש רע.
שטפתי פנים ושתיתי קצת מים אבל זה לא עזר, היו לי סחרחורות וכאבי ראש. החלטתי שאני הולכת לבית של הוריי.
"היי אמא מה קורה?" נכנסתי.
"היי לירני, מה קרה? למה באת?" שאלה בזמן שהכינה את ארוחת הערב.
"אני לא מרגישה ממש טוב" אמרתי. היא בא לידי וראתה שיש לי חום.
"תנוחי מעט" אמרה.
אחרי חמש דקות, הקאתי. יאו כמה שהרגשתי רע \:
"בואי ניקח אותך לרופא, את ממש לא בסדר" אמרה אמא.
"לא זה בסדר אני ילך לבד" אמרתי, לקחתי את התיק ויצאתי.
נסעתי באוטו שלי כי הרופא היה ממש רחוק.
"טוב אז.. אממ.. בואי ניראה" אמר ד"ר קושניר. נשכבתי על מיטת הטיפולים והוא בדק אותי.
"מותק.. את.. את.. את בהריון!" חייך.
"מה???????????!" צעקתי.
"כן את בהריון. בשבוע השני.. מזל טוב חומד!" חייך.
"אני בהריון?! אני לא מאמינה.." אמרתי.
הייתי בהלם מוחלט.. אני.. בהריון.. עכשיו?!
מיד התקשרתי לאהובי.
"בר..? אני צריכה להגיד לך משהו.. זה דחוף.. אתה יכול לדבר עכשיו?" שאלתי בטלפון.
"כן.. אני בחדר עכשיו, תכף אני יצטרך ללכת אז מהר יפה שלי" אמר. לא הצלחתי לדבר, לא הצלחתי להגיד לו את זה.
"מאמי.. אני.. אני..ב.. ב.. בהריון.." אמרתי בלחש ועצמתי את עיניי בחוזקה. למשך כמה שניות היה שקט מוחלט.
"את בהריון..?? וואו.. אני בהלם.." אמר ונאנח עמוקות.
"מה נעשה עכשיו מאמי..?" שאלתי.
"תני לי לדבר עם המפקד שלי ניראה אם הוא ישחרר אותי.. אל תדאגי יהיה בסדר.. אני אוהב אותך יפה שלי!" אמר וניתק.
הייתי בטוחה שהוא ממש נבהל.
הרופא נתן לי כמה מסמכים כאלה ואמר לי לבוא לבדיקות כל כמה זמן ולבינתיים לשמור על עצמי. חזרתי הביתה לא ידעתי איך אני מספרת לאמא.
"נו בובה מה הרופא אמר?" שאלה. במקום להגיד לה, נתתי לה את המסמך.
אחרי כמה שניות היא צרחה: "את בהריון?!?"
"מי בהריון?" מיה ושי ירדו למטה.
"את בהריון לירני?" אמא הסתכלה עליי.
"כן.." הדמעות חנקו אותי.
"זה נהדר מותק למה את עצובה??" חיבקה אותי.
אמא התחילה לבכות, היא והרגשנות שלה.
"לא ניראה לי שבר מרגיש ככה. כשאמרתי לו הוא אמר שידבר איתי עוד מעט כי הוא צריך לדבר עם המפקד שלו.. ואם הוא יעזוב אותי? אמא…" בכיתי.
"הוא לא! תיראי כמה שהוא אוהב אותך.. אין סיכוי בעולם שהוא יעזוב אותך! עכשיו תנוחי מותק אני יכין לך משהו לאכול.." אמרה.
אכלתי והלכתי לישון קצת אבל כמה דקות לאחר שנרדמתי הפלאפון העיר אותי.
על הצג הייתה תמונה שלי ושל אהובי מתנשקים, והיה כתוב "החיים שלי". מיד עניתי.
"הלו?"
"לירני.. מה שלומך? איך את מרגישה?" שאל. הוא היה נשמע רגוע למדי.
"בסדר עכשיו. אני בבית של אמא ואבא, נחה"
"טוב.. אממ.. רק רציתי לומר לך שאני אגיע מחרתיים הביתה בסדר? המפקד לא מרשה לי לצאת לא היום ולא מחר אז אני יבוא מחרתיים והכל יהיה בסדר. אני מבטיח לעזור לך. טוב בובה? את תהיי בסדר?" שאל. צחקתי והייתי כ"כ מאושרת לשמוע את מה שאמר.
"כן.. אני יהיה בסדר. רק תבוא כמה שיותר מהר.." אמרתי.
אחרי יומיים הוא בא. התחבקנו אולי שעה והייתי מאושרת שהוא לצידי עכשיו, ברגעים האלו שאני הכי צריכה אותו.
תשעה חודשים קשים ביותר עברו עלינו..
בר היה חוזר הביתה כל שבוע, והיה לי נורא קשה בלעדיו. אמא עזרה כמה שיכלה. הבטן שלי טפחה והרגשתי ממש מוזר.

"מותק.. אוי כמה שזה מדהים.. ככה אני בדיוק הייתי. לפני 20 שנה, את היית בתוך הבטן שלי והתרגשתי כ"כ לקראת הילדה הראשונה שלי. אני ואבא היינו מוכנים יותר מכל. ועכשיו את, בת 20, מתרגשת לקראת הילד הראשון שלך. זה מדהים.." אמא בכתה.
"איזה רגשנית את יאו!" צחקתי.
לפני חמישה חודשים, ערכנו בת מצווה לדניאלי וקימי. זה היה אירוע מדהים! הן היו יפיפיות והתרגשנו מאוד, כולנו. גם בר היה באירוע וגם כל החברות המדהימות שלי.
היום התאריך 4.3 ומחר זה התאריך שבו אני אמורה ללדת. אני מתרגשת נורא! בר מגיע היום בלילה הביתה להיות איתי.
עכשיו אני ואמא בתור לרופא שיראה מה מצב התינוק, אם הכל בסדר.
"מעולה כרגיל! יופי, התקדמות נהדרת. רוב הסיכויים שמחר כבר תהיי אמא, מותק!" חייך הרופא הנחמד.
הגעתי הביתה, מותשת.
אחרי ארוחת הערב בר הגיע לאסוף אותי והלכנו ביחד לבית שלנו.
הלילה עבר בשקט.
"בוקר בובה" פקחתי את עיניי וראיתי את בר מולי.
"בוקר טוב.." התמתחתי.
"את רוצה ללכת לאכול ארוחת בוקר?" שאל.
"כן אני מזה רעבה" אמרתי. התלבשנו והתחלנו לנסוע לבית הקפה.
"אההההההההההההההה!" צעקתי באמצע הדרך לבית הקפה באוטו. הרגשתי כאב חזק בבטן.
"מה קרה?! דברי אליי!" בר עצר את האוטו בצד.
"ניראה לי שהרופא צדק.. אני.. אנחנו.. הולכים להיות.. להיות.. היום הורים.." אמרתי ובר החל לנסוע במהירות לצד השני, לבית החולים.
הגענו במהרה ומיד נכנסתי לחדר.
15 שעות של צירים כואבים שנראו כאילו לא הולכים להיגמר מתישהו, כאבים, פחדים, ערבוב רגשות מטורף!
ואז היא יצאה החוצה, לאוויר העולם.
"זו בת!" צעק הרופא והקטנה בכתה. זה היה הרגע המאושר ביותר בחיי (:
בר עמד לידי ובכה כמו משוגע, נישק וחיבק אותי ללא סוף.
"והנה היא.. כולה שלכם" הרופא נתן לי את הקטנה, מלאה בדם, היצור הכי מושלם שאלוהים יכל ליצור [:
אני ובר לא יכולנו להוציא מילה מהפה מרוב ההלם.
"היא מושלמת.." אמר בר לאחר כמה דקות של שקט.
אני בכלל לא יכולתי לדבר.
"אני יודע שזה נחמד כך אבל אני צריך אותה ברגע זה לשקילה ולהעביר אותה לחדר תינוקות. בסדר?" שאל הרופא ולקח אותה מידי.
"אין לך מושג כמה שאני מאושרת חיים שלי!" נישקתי את בר.
"גם אני אהובה שלי! מעכשיו.. הכל יהיה הרבה יותר קל!" אמר.
והוא צדק,
עברו חודשיים שלמים וליהי הקטנה כבר התמקמה בבית. קצת שינתה לנו את השגרה אבל אנחנו סולחים לה :P
אני מתה על הקטנה הזאת, על המושלמת הזאת. היא כל כך עדינה וקטנה. היא דומה בול ביופי לאבא שלה (:
ובאופי, לי ☺
יש לי משפחה מדהימה! אני מתה על ליהי שלי ועל בעלי, בחלומות הכי פרועים שלי לא דמיינתי שתהיה לי כזו משפחה.
החיים שלי טובים מעבר לכל דמיון. יש לי את החברות הכי טובות, המשפחה המושלמת, ההורים המדהימים, האחים והאחיות התומכים, אני פשוט מרוצה מהכל רגע ורגע שאני עוברת. גם מהרגעים הלא כל כך טובים..