אלא החיים [= פרק 2+3

"טוב, פותחים את השלישי?!" הסתכלתי בפחד על השתיים.
"פותחים.." אמרה שני. תפסנו ביחד בידית ולחצנו עליה. הדלת נפתחה באיטיות והידיים שלנו עמדו להחליק מהידית מרוב שהזענו.
ואז..

———————————————–

פרק 2 :

ילדה ג'ינג'ית מתולתלת עם עיניים ירוקות, חולצה כתומה וג'ינס משופשף, חגורה לבנה ונעלי אדידס, וכתם גדול של דם שמשתרע על כל חולצתה ועל חלק מהג'ינס. בפניה, שריטה ענקית שהשתרעה על לחיה הימינית וממנה יצא המון דם. היא הזיעה וידיה היו קפואות, שפתיה הכחולות נראו למרחקים, ועיניה שנעצמו ונפתחו כל שנייה, נראו מאוכזבות ומפוחדות.
"דנה!" צעקתי. התחלתי לרעוד ולשים נייר רטוב במים על הפצעים שלה. שני ועדי הזעיקו אמבולנס וקראו להוריה.
"דנה.." התחלתי לבכות. נישקתי אותה במצחה שהזיע, וידיה שרעדו תפסו בידי.
"ששש… אל תדברי" אמרתי.
"תיק… תיקחי או.. אותי… אמב.. אמבולנס…" אמרה בגמגום ובלחש. "כן.. כן.. עדי ו.. שני.. הן הלכו לקרוא לא.. לאמבולנס… עכשיו אל תדברי יותר מדי.. תירגעי.. הכל יהיה בסדר" אמרתי.
"הוא.. הוא ד..דקר… דקר… דקר אותי" אמרה והחלה להתפתל מכאבים.
"די, אל תדברי.. זה יכאב לך" אמרתי והנחתי את הנייר הרטוב על הפצע הגדול בבטן שלה.
ראיתי שנגמר הנייר והיא התפתלה מכאבים. לא יכולתי לעזוב אותה ולא ידעתי מה לעשות. למזלי, אחרי כמה שניות, האמבולנס הגיע.
כשאמה דלית, אביה דורון ואחותה הגדולה של דנה, ליהי בת ה-19, הגיעו למקום הם לא יכלו להפסיק לבכות. לראות את בתם על אלונקה, חסרת הכרה, פצועה במצב קשה, עולה על אמבולנס והולכת לקבל טיפול רציני בבית החולים.
אני, עדי ושני נסענו במכונית עם אבא שלי שהסיע אותנו לבית החולים בו דנה תהיה.
כל הדרך לבית החולים חשבנו מה שלום דנה.
כשהגענו, היינו בלחץ היסטרי ורצנו לקבלה.
"שלום, באיזה חדר נמצאת דנה מוריאן?" שאלתי.
"אה.. הרגע היא נכנסה לבית החולים והיא בחדר 1238 בקומה 4" אמרה האחות. התחלנו לרוץ למעלית ועלינו לקומה 4. שם פגשנו את דלית, דורון וליהי המודאגים, בחדר ההמתנה, בוכים.
"איפה היא?" שאלנו את האם המודאגת.
"פה בפנים. הרופאים מטפלים בה" אמרה.
"אה.. את רוצה אולי משהו לשתות?" שאלתי.
"את האמת, לא. שום דבר לא יכנס לי לגרון, אני כל כך בלחץ שאני לא רעבה ולא צמאה" אמרה האם הלחוצה.
התיישבנו על יד המשפחה וחיכינו.
"בנות, בואו לרגע" ביקשה מאיתנו ליהי. הסתכלנו אחת על השנייה והלכנו אחריה לכיוון הקפיטריה שנמצאת בלובי.
"שבו" אמרה והתיישבה.
"מה רצית?" שאלה עדי.
"אני.. רוצה לדעת את הסיפור" אמרה.
"אה.. היא… דנה הכירה בחור בצ'אט והם החליטו להיפגש.
בבוקר היא סיפרה לנו שהוא שלח לה הודעה שהם יפגשו היום והלכנו ארבעתנו לבית של עדי והיא בחרה לעצמה חולצה, מעדי.
בשש ורבע היא הלכה הביתה וב-8 הם נפגשו בגינה הציבורית.
אני, עדי ושני לא היינו בטוחות בבחור הזה, רני והחלטנו שאם היא לא תחזור או תתקשר עד 11, נצא לחפש אותה. השעה הייתה 10 וחצי וכבר אז יצאנו לחפש את דנה. היא לא ענתה בפלאפון וגם לא רני. הוא גם לא היה בביתו. לא הלכנו לבית שלכם, כי לא רצינו להפחיד אתכם. היינו בטוחות שהם במרכז אז הלכנו וחיפשנו בכל החנויות שם עד שהשומר של הסופרמרקט אמר שהוא ראה אותם נכנסים לבניין ועולים לקומה 4, לשירותי הבנים. פתחנו כל תא בשירותים ובתא השלישי גילינו את דנה, על הרצפה, מלאה בדם. אני נשארתי על ידה ושמתי נייר רטוב במים על פצעיה, ובזמן הזה עדי ושני הזעיקו אמבולנס" הסברתי.
"מסכנה.. כל כך קטנה.. למה היא צריכה לסבול ככה?!" אמרה ליהי. היא בכתה על אחותה הקטנה שבגלל היותה תמימה נפלה בפח של בחור שרק רצה להרוג.
"אם.. אם תופסים אותו… מה עושים לו?" שאלתי.
"אני מקווה שיהרגו אותו!" אמרה ליהי.
היא הוסיפה, "תודה על שעזרתן לה ושחיפשתן אותה. אתן חברות אמיתיות".
"טוב, בואו נעלה, נראה עם יש חדשות" אמרתי.
"לא, אתן תלכו הביתה, כבר מאוחר. 1 וחצי בלילה ואתן צריכות ללכת לישון" אמרה ליהי.
"אין מצב. אנחנו פה עד שנוכל לראות אותה" אמרה עדי.
הנהנו בראשנו. ליהי חייכה ועלינו בחזרה לקומה 4.
שם ראינו את הרופא מדבר עם דלית ודורון.
רצנו אליהם ועמדנו על ידם.
"אתם יכולים להיכנס לראותה" אמר הרופא.
"טוב, תיכנסו ואנחנו אחריכם" אמרתי למשפחתה.
"לא, אתן ראשונות, בנות" אמרה דלית.
חייכנו אליה ונכנסנו.

———————————————-

פרק 3 :

הג'ינג'ית שלנו, כבר לא אותה אחת. היא שוכבת במיטה, מחוסרת הכרה, מלאה בפצעים ובדם, מחוברת להמון מכשירים, ועצובה. בעיקר עצובה.
"דנה.." התחלתי לבכות. נישקתי אותה במצחה.
"היא כל כך יפה.." אמרה עדי.
"מהממת" חייכתי.
"היא תהיה בסדר.. נכון דנה? את תהיי בסדר. את חזקה יותר משלושתנו ביחד, ואת יכולה לעבור את החלום הרע הזה" אמרה עדי. התקרבנו אליה.
"רק.. אם.. רק אם את שומעת.. תתני סימן" אמרתי והחזקתי בידה.
ואז, היא לחצה את ידי וידעתי שהיא שומעת.
"היא שומעת! היא לחצה בידי!" שמחתי.
"אנחנו אוהבות אותך המון, דנה, ואת תעברי את זה כמו גדולה. כמו שרק אנחנו יודעות שאת יכולה לעבור" אמרתי.
חיבקנו אותה ויצאנו מהחדר. ואז, משפחתה נכנסה.
החלטנו שאנחנו חוזרות הביתה אבל אז ליהי הציעה לקחת אותנו, כל אחת לביתה, במכוניתה.
הסכמנו. בסוף, עצרנו רק אצל עדי כי אני ושני ישנו אצלה.
"תודה רבה, ליהי. תודיעי לנו כל חדש שיש בנוגע לדנה" אמרה שני.
"אין בעיה, חמודות. לילה טוב לכן" אמרה.
כשהגענו, נכנסנו בשקט כדי שהוריה של עדי לא ישמעו אותנו, אך זה לא עזר ואמה, שחיכתה בסלון, מודאגת, החלה בתחקור.
"תגידו תודה שלא אמרתי להוריכן!" התעצבנה רונה, אמה של עדי.
אבא שלי, שהסיע אותנו לבית החולים בטח כבר סיפר לאמא שלי הכל.
"אמא, אני יסביר לך הכל מחר.. תני לנו ללכת לישון. עבר עלינו לילה ממש קשה ומפחיד.. מחר בבוקר אני יסביר הכל, מבטיחה!" אמרה עדי.
"לכו לישון.. רק תהיו בשקט, שגדי לא יתעורר" אמרה. גדי הוא אביה של עדי.
בבוקר, לא התעוררנו כי היינו כל כך עייפות, אז הגענו לבית הספר באיחור.
"כן, בנות?" הסתכלה עלינו המורה, בתמיהה. אנחנו, התלמידות הכי טובות בכיתה, ואף פעם, אף פעם לא איחרנו. תמיד מוציאות ציונים של 100 או 90, תעודות טובות, לא מאחרות, לא מפריעות, אין לנו הערות בתעודה.
"אה.. אנחנו.. איחרנו.. לא.. אין לנו אישור" אמרתי.
"שבו בבקשה ואני רושמת לכן איחור" אמרה המורה.
התיישבנו בשקט, בזמן שכל התלמידים הסתכלו עלינו בתדהמה.
"אה.. איפה דנה?" שאלה המורה.
"היא.. היא בבית חולים" אמרה שני.
"מה?!" נבהלה המורה.
"כן.. אתמול קרה משהו והיא עכשיו בבית חולים" אמרה עדי.
"מה קרה לה..?" התעניינה המורה.
"אה.. נספר לך אחר כך.. לא עכשיו" אמרתי. לא רציתי לומר זאת לפני כל התלמידים.
"טוב.. אז.. כולם לפתוח עמוד 56 בספר הלימוד. מלי, את קוראת" המורה די התייחסה בזלזול לנושא.. טוב, לא שזה מה שמעניין אותי עכשיו. מיד אחרי בית ספר, קבענו, נלך לבית החולים.
אבל, זה לא היה בדיוק כך.
"שלום, אה.. אני יכולה לקחת את עדי לירן ושני?" באמצע השעה השלישית, השעה הייתה בערך 10 ורבע, נכנסה ליהי לכיתה.
"כן, מי את?" שאל המורה להיסטוריה.
"אה.. חברה של המשפחה. זה דחוף.." אמרה ליהי והסתכלה עלינו בבהלה. אני והבנות, כבר לא ידענו מה לחשוב.
"אה.. כן" אמר המורה בלית ברירה.
יצאנו במהרה מהכיתה והתחלנו לשוחח עם ליהי המודאגת.
"בנות, זוכרות את הלחי שעליה הייתה שריטה גדולה? אז.. שם תישאר לה צלקת ואת החלק בו נדקרה בבטנה, הולכים לנתח. יש לה גם כמה פציעות ברגל שאותן יחבשו לה.. הניתוח הולך להיות מסוכן.. ואני.. אני.. אני כל כך מפחדת" היא החזיקה את עצמה שלא לבכות.
אבל אנחנו, נשברנו. בכינו. ביקשנו רשות לצאת מבית הספר והורינו נתנו את האישור שליהי תיקח אותנו. נסענו לבית החולים, לחוצות ומודאגות. החיים של דנה, הולכים להיהרס, בכל דרך שהיא, בגלל הבנאדם הזה..
והיא? מה המסכנה רצתה? סך הכל מישהו שהיא תוכל לאהוב.. תיראו איך זה נגמר. בבית חולים..
לא רצינו שהיא תתעורר, דנה. יהיה לה כל כך קשה להבין מה הולך, מה קרה, מה הולך לקרות.
מיד כשהגענו, הלכנו לחדרה וראינו שהיא ערה.
"דנה!" חיבקנו אותה.
"היי.." אמרה בלחש.
"כואב לך?" שאלה עדי והתיישבה על מיטתה.
"קצת.." ענתה. לחיה הימינית הייתה חבושה ורגלה הייתה מלאה בשריטות ופצעים אשר היו חבושים גם.
"איפה?" שאלה שני.
"קצת בפנים.. ובבטן.." אמרה.
"הכל יהיה בסדר" אמרתי.
"אני יודעת.. אני כבר יודעת שאני צריכה.. ל.. לעבור ניתוח" אמרה.
הסתכלנו אחת על השנייה.
"תשתחררו.. הכל יהיה בסדר" חייכה דנה ומיד שכאב לה, היא הפסיקה לחייך וחזרה למצב הרגיל.
"זה.. זה לא.. איך את לא מייחסת לזה חשיבות?" שאלתי.
"מייחסת.. אבל.. עם נתעסק בזה.. יותר.. יותר מדי.. זה יגרום לי להרגיש שזה ממש נורא ואני.. א.. אני לא רוצה להרגיש ככה.. תהיו חזקות בשבילי.." אמרה.
חיבקנו אותה וזה כבר עשה לנו הרגשה הרבה יותר טובה.
"שלום דנה" נכנס הרופא.
"שלום" אמרה לו.
"בנות, תוכלו לצאת לרגע, אני צריך לדבר עם דנה" אמר.
"הן.. יכולות להישאר" אמרה.
"בסדר.. אז ככה………………………."