אלא החיים [= פרק 18
3 שעות של צפייה לראות את אהובי.. זה הרגיש כמו נצח..
עדי שני ודנה חיכו איתי וגם הגברת.
"מי קרובים של בר דנאלו..?" יצא הרופא מחדר הניתוח.
"אנחנו!" מיד קמתי.
———————————–
"הניתוח עבר בשלום. בר יתעורר בעוד כמה שעות" אמר הרופא. מיד כולנו נאנחנו והפנים העצובות הפכו לחיוך אחד גדול.
"מתי יהיה אפשר לראות אותו?" שאלתי.
"כשהוא יתאושש.. בעוד כמה שעות.." אמר הרופא.
חיכינו שעתיים, שלוש שעות בערך ואז בר התעורר.
"הוא התעורר, אתם רוצים לראות אותו?" יצא הרופא מהחדר ושאל אותנו. כולנו הנהנו בראשינו.
"כנסי ראשונה, לירני" אמרה הגברת. חיבקתי את הגברת ואת הבנות ונכנסתי. הוא שכב לו שם, עם עיניים חצי פקוחות, חצי עצומות.
"ברי.." חייכתי והתחלתי לבכות מאושר. הוא סובב ראשו והסתכל עליי.
"לי..רן.." חייך.
חיבקתי אותו ונתתי לו נשיקה כזאת גדולה כמו שמעולם לא נתתי.
"התגעגעתי אלייך כל כך.." אמרתי.
"גם אני אלייך.." אמר.
"כואב לך..?" שאלתי.
"כן" ענה.
ליטפתי את פניו, כמה שהוא יפה.
"איפה ע.. עמרי..?" שאל.
"שחררו אותו.." אמרתי.
"למה כל כך מהר..?" שאל.
"כי הוא לא היה צריך לעבור ניתוח.. היו לו רק פצעים ושריטות וזה לא היה כל כך נורא אז הוא שוחרר" הסברתי.
"אחרי.. א. אחרי שאני ייצא מפה.. מ.. מפה.. הוא.. ה.. הוא מת" אמר ועצם עיניו מרוב שכאב לו.
"הוא לא שווה אותך.. תבין.. הוא סתם ניסה להרגיז אותך וזה הצליח לו.. אבל שתדע, הוא ביקש סליחה.. פשוט תבטיח לי שלא תעשה לו כלום.. טוב?" ביקשתי מבר. הוא לא במצב כל כך טוב בשביל להתחיל להתעצבן ולריב.
"אני לא.. לא מתכוון להשאיר את.. את זה.. זה ככה" אמר.
"בר.. בבקשה.. בשבילי תעשה את זה.." אמרתי.
"רק.. רק בשבילך" אמר. נישקתי אותו ויצאתי מהחדר.
גם הגברת נכנסה לראות אותו ואפילו הבנות..
זה היה כל כך מדהים לראות את הילד הזה..
ולחשוב שימים שלמים לא ראיתי אותו לא התגעגעתי כל כך כמו שהתגעגעתי אליו בכמה שעות האלה..
"אז מתי הוא ישתחרר?" שאלתי את הרופא.
"אני מניח שמחר, מחרתיים.. אנחנו צריכים לראות מה יהיה מצבו" אמר הרופא.
"אה.. א.. אני את לך את המספר שלי ואם תוכל.. אה.. להתקשר אליי כשישחררו אותו.." אמרתי.
"כן, בטח" אמר הרופא ונתתי לו את המספר שלו. יש לי בית ספר ואמא בחיים לא תיתן לי לפספס.
"תודה רבה.." אמרתי. אני והבנות נסענו במונית הביתה.
זה היה יום ארוך ומייגע..
למחרת, אחר הצהריים, כמו שהבטיח הרופא, הוא התקשר אליי.
"אה.. לירן, נכון?" שאל.
"כן, זו אני" אמרתי.
"מדבר הרופא של בר דנאלו וכרגע הוא בתהליכי שחרור.. הגברת ליסה מרוז, האפוטרופסית שלו, חותמת על מסמכים של שחרורו" הודיע לי הרופא.
"תודה רבה, אני בדרך לבית החולים" אמרתי. ירדתי מהר במדרגות ושנייה לפני שיצאתי מהבית אמא עצרה אותי.
"לאן את הולכת, גברת צעירה? יש לך מבחן מחר, למדת?" שאלה.
"אה.. כן.. למדתי" אמרתי ועשיתי עוד צעד לכיוון הדלת.
"חכי.. את בטוחה שלמדת?" שאלה שוב. היא עד כדי כך לא סומכת עליי ?!
"כן, כן.. אני יכולה ללכת?" התעצבנתי.
"אני לא מאמינה לך שלמדת.. את הרי לפני כמה דקות רק סיימת את שיעורי הבית שלך בהיסטוריה.. את יודעת שאני שונאת שמשקרים לי.. ולאן את בדיוק רוצה ללכת, גברתי?" שאלה.
"לדנה.. זה דחוף" שיקרתי.
"שבי ללמוד ואז לכי לדנה.. אני בטוחה שזה לא עד כדי כך דחוף" אמרה אמא.
"אבל.."
"בלי שום וויכוח, עלי לחדר ללמוד!"
"נו, אבל תקשיבי.."
"לחדר!" צעקה. עליתי לחדרי זועמת וכועסת.
באמת ניראה לכם שאשאר בבית?! ממש לא. פתחתי את החלון וחיברתי אליו כמה סדינים קשורים. נדוש, לא ?
ירדתי באמצעות החבל והתחלתי לרוץ כמה שיותר רחוק מהבית. תפסתי מונית ונסעתי לבית החולים. הם עוד היו שם, הגברת ובר.
"היי.. התגעגעתי לראות אותך.." נישקתי אותו.
"גם אני אותך" חייך.
"אז.. את לוקחת אותו בחזרה לבית יתומים עכשיו?" שאלתי את הגברת. היא הנהנה.
"אה.. הוא לא יכול להישאר איתי קצת?.. הוא יישן אצלנו בבית"
"לא, חמודה.. כל הילדים בבית יתומים נמצאים כרגע עם רוזי, האומנת והיא לא יכולה להסתדר לבד. כל הילדים גם מאוד מתגעגעים לבר.. בפעם אחרת" אמרה הגברת ושמה ידיה על כסא הגלגלים של בר, שכאב לו מאוד בכל הגוף כתוצאה מהניתוח.
"אני רוצה להישאר" אמר בר.
"מה זאת אומרת?" הסתכלה עליו בגברת בתמיהה.
"אני רוצה להישאר פה עם לירן" אמר. חייכתי.
"אתה צריך להשתקם.. אני מבטיחה שבסוף השבוע תבוא לכאן.." אמרה הגברת.
"אבל.."
"בלי שום אבל, בר.. אתה בא איתי הביתה וזהו" אמרה הגברת.
"אני יכול רק לדבר איתה לרגע..?" שאל בר.
"נו.. בסדר, אני אחכה בחוץ" נאנחה הגברת ויצאה החוצה.
"אני רק רוצה שתדעי.. שממש לא התכוונתי שזה מה שיקרה.. כלומר, המכות וכל זה.. תבקשי את סליחתו של עמרי בשמי.. ו.. אני רק רוצה לדעת מה את חושבת על מה שהיה לפני המכות.. השיר והריקוד.." חייך.
"קודם כל.. אני ממש גאה בך שזה מה שאתה אומר כי.. אם כבר עמרי צריך לבקש סליחה אבל אתה בוגר ולא ילדותי כמוהו ובגלל זה אתה מבקש סליחה, למרות שאתה לא צריך..
ואני רוצה להגיד לך שבחיים לא אהבתי מישהו כמוך.. אתה הבנאדם הכי מושלם שאני מכירה ואני בחיים לא הצלחתי להביע רגשות ככה לבנאדם.. אפילו לעמרי, שבאותה תקופה הייתי מטורפת עליו, לא הייתי אומרת ככה.. והשיר והריקוד היה הדבר הכי מדהים שקרה לי.. הרגשתי האישה הכי מאושרת בעולם.. אני אוהבת אותך המון ובקרוב ניפגש שוב, מבטיחה.." נישקתי אותו ונפרדנו.
תגובות (0)