אלא החיים [= פרק 16
כולם מחאו כפיים בלי הפסקה, וזה היה הדבר הכי מדהים שיכלו לעשות לי בחיים.
אך משהו הפר את השלווה הזאת.
"לירן..?" התקרב אליי מישהו מין החושך.
הסתובבתי וראיתי את……………….
——————————————
הסתובבתי וראיתי את עמרי.
"עמרי.." הייתי ממש נבוכה.
"לא ידעתי שאת פה.. ולא ידעתי שהחבר שלך.." אמר ואז נעצר.
"החבר שלך מה?!" התעצבן בר.
"בר, תירגע" ניסיתי להרגיע את המצב.
"שום להירגע, שיגיד מה שיש לו להגיד" התעצבן.
"אל תהרוס את הרגע היפה הזה!" דחפתי את בר אחורה.
"שהחבר שלך הומו!" צעק עמרי. באותו הרגע, בר הסתכל על עמרי כאילו הוא רוצה להרוג אותו ואז הוא רץ לכיוונו נתן לו אגרוף ישר לפנים. ואז התחילו המכות.
צרחות, בלגן, צעקות, ובעיקר שני בנים שהולכים מכות כמו משוגעים. לא הצלחתי להתקרב אליהם על מנת להפריד בניהם כי כולם דחפו אותי אחורה.
"בר!" צעקתי כל הזמן. ואז, ראיתי שכולם נרגעו אז נדחפתי בין כולם וראיתי את בר שוכב על הרצפה ואת עמרי עומד על ידו וכל פניו דם.
"בר!" צרחתי. נישקתי אותו. כל השפתיים שלו נטפו דם וגם האף שלו. כמעט כל מקום בגוף שלו רעד וירד ממנו דם.
"תגיד אתה משוגע?!" צעקתי על עמרי. דחפתי את עמרי והוא נפל על הרצפה.
"מה עובר עלייך?! אתה ראית מה עשית לחבר שלי?! כל כך קשה לך לראות אותי מאושרת?!" התעצבנתי.
עמרי הסתכל עליי במבט כזה מפחיד שמעולם לא ראיתי.
עמרי יצא החוצה מהמועדון וחצי מין האנשים שהיו במועדון יצאו אחריו.
"בר.. דבר אליי.." חיבקתי אותו.
"הזמנו אמבולנס" אמר אחד האנשים.
"תודה.." אמרתי וביקשתי שיביאו לי כוס מים. התחלתי לנגב את הדם בנייר שהרטבתי במים אבל זה לא נגמר..
הוא היה במצב של חוסר הכרה. מיד אחרי כמה דקות הגיע האמבולנס ולקחו אותו ואת עמרי לבית החולים.
המצב הזה הזכיר לי את המצב שהיה עם דנה.. זוכרים?
"אנחנו צריכים שמישהו יתלווה אלינו באמבולנס" ביקש אחד האנשים. מיד צרחתי "אני, אני!".
"אנחנו צריכים מישהו מבוגר.." הסביר.
"כן, אבא שלי ואמא שלי בדרך וגם ההורים שלו" הצבעתי על עמרי.
"אוקי, בואי" אמר האיש ונכנסתי איתו לאמבולנס.
ישבתי על כיסא באמצע, מצד אחד בר ומצד שני עמרי. שניהם היו מחוסרי הכרה.
נתתי יד לשניהם, לא יודעת למה הרגשתי צורך לתת יד גם לעמרי.
כשהגענו לבית החולים, הוריי והוריו של עמרי כבר היו שם. גם ליסה מרוז הייתה שם. אמא חיבקה אותי חזק ושמה עליי את הז'קט שהביאה מהבית שלא יהיה לי קר.
עמרי ובר נכנסנו לאותו חדר והרופאים לא נתנו לנו להיכנס. הייתי לחוצה כל כך.
"בואי, אני אקח אותך הביתה, כבר מאוחר" אמר לי אבא.
"לא.. אני נשארת פה" אמרתי.
"כבר מאוחר" אמר.
"לא!" התעצבנתי.
"תקשיבי לאבא שלך.." אמרה אמא.
"תעזבו אותי!" התחלתי לבכות. אמא ניסתה להתקרב אליי ולחבק אותי אבל לא נתתי לה.
"אויש.. במה הילד הזה מתעסק כל הזמן?!" התעצבנה הגברת.
"אה.. ליסה, את יכולה לבוא לרגע?" ביקשתי ממנה.
"בטח, מותק" אמרה. הלכנו שתינו לקצה המסדרון.
"זה לא בר החל את הבלגן.. כלומר הוא זה שהרביץ לעמרי ראשון אבל.. זה עמרי קילל אותו ובגלל זה בר התעצבן ונתן לו אגרוף וכך זה התחיל" הסברתי לה.
"אני יודעת.. בר אף פעם לא מתחיל קטטה.. רק שמרגיזים אותו".
"זהו.. רק רציתי ליידע אותך" אמרתי לה והיא חייכה אליי וחזרנו שתינו לחדר ההמתנה.
אחרי כמה דקות הרופא יצא.
"אה.. טוב, אז ככה. שניהם בסדר אבל.. בר במצב יותר קשה מעמרי. האף שלו נשבר והוא יצטרך לעבור ניתוח. זה לא ניתוח מסוכן או משהו אבל זה חייב להתבצע במהירות האפשרית" הסביר לנו הרופא.
"כן, כן, בטח. אני מבקשת לערוך את הניתוח בימים הקרובים" אמרה הגברת. היא הייתה כל כך לחוצה.
"תשמעי, האחים שלך לבד בבית. דניאל, קים ומיה ישנות אבל שי, תום ומאי עלולים להתעורר בקרוב. אנחנו חוזרים הביתה, את באה חומד?" שאלה אמא.
"לא.. אני נשארת פה" אמרתי.
"איך תחזרי?" שאל אבא.
"נו תעזבו אותי! מה זה משנה עכשיו?! החבר שלי בבית חולים אם לא אכפת לכם!" התעצבנתי.
"בסדר.. תדברי איתנו.." אמר אבא והם הלכו.
"אתם יכולים להיכנס לראות אותם. אחד אחד, לא כולם ביחד" אמר הרופא.
"לירני.. לכי חמודה" אמרה הגברת.
"לא.. זה בסדר, כנסו קודם אתם" אמרתי.
"כנסי, קדימה" אמרה אמו של עמרי.
"טוב.." אמרתי ונכנסתי לחדר. בצד אחד, עמרי ובצד השני, בר.
תגובות (0)