אלא החיים [= פרק 14

"כן, בטח.. קרה משהו?" שאל.
"אה.. אני.. פשוט בוא" אמרתי וניתקתי. כססתי ציפורניים מרוב הפחד ממה שהולך לקרות.

———————————

"מאמי שלי" נישק אותי כשהגיע אליי הביתה.
"מה קרה?" שאל.
"אה.. כלום.. בערך" אמרתי ועלינו לחדר.
התיישבתי על מיטתי והוא ישב על הכיסא. הייתי ממש מתוחה.
"טוב, את מוכנה להגיד לי מה קרה?" צחקק ושאל.
"אה כן.. אני.." ואז, היה לי מין "בלק אאוט" כזה ושכחתי בכלל מה רציתי לומר.
"נו.." ניסה לזרז אותי.
"אני.. אני לא יודעת איך להגיד את זה.. א.." אמרתי.
"מה..? את.. את רוצה להיפרד..?" שאל במבוכה. הסתכלתי עליו בהלם.
"מה..? איך אתה יודע..?" שאלתי.
"כי זה ברור.. אף פעם לא קראת לי ודיברת בצורה כזו מוזרה.. ו.. וגם לא פחדת כל כך לדבר איתי.. אז.. ידעתי.." אמר.
"אני מצטערת.. זה לא אתה זאת.." אמרתי ואז הוא עצר אותי:
"אני יודע, אני יודע. זה לא אני זו את.. כל הזמן כשאתן, הבנות, רוצות להיפרד זה מה שאתן אומרות. אבל זה לא נכון" אמר.
"לא, לא.. אני אומרת את זה באמת. יש לי סיבה, לא מוצדקת בכלל, אבל.. אני ממש מצטערת.." אמרתי והוא הרכין את ראשו. הוא בכלל לא הסתכל בעיניי.
"מה הסיבה?" שאל.
"אני.. לא.. אני.. א.. אני לא יכולה להגיד לך אותה.. זה יפגע בך ולא יהיה פייר בכלל כי אתה לא עשיתי לי כלום רע ו.." אמרתי.
"יש לך מישהו אחר..?" שאל.
"לא בדיוק.. לא שבגדתי בך או משהו אבל.. אני.. אני בערך.. קצת.. ממש בערך.. בקטע של מישהו אחר.." גמגמתי.
"אה.." אמר. אני בערך שיקרתי לו.. כי אני התנשקתי עם בר ו.. זה נקרא בגידה, לא?
"סליחה.." אמרתי שוב.
"זה בסדר. תודה שהיית כנה איתי.." אמר, נישק אותי בלחי והלך.
יואו איזה מגעילה אני.. אחרי שעמרי הלך, בכיתי אולי 5 שעות.
כל פעם שהפסקתי לבכות, נזכרתי שוב בעיניים של עמרי שהסתכלו עליי בכאב, כשאמרתי לו שאני אוהבת מישהו אחר..
אבל, אולי זה לטובה. לא יודעת.. מקווה שעשיתי את הדבר הנכון.
היום, יום שבת. בצהריים, יבואו אלינו הילדים של בית היתומים לארוחת צהריים.
התעוררתי, בסביבות השעה 12 בצהריים ומיד הלכתי להתקלח. שמתי אוברול חצאית מהמם! הוא היה בצבע לבן, ומתחת שמתי גופיה כחולה ממש מהממת, ונעלתי נעלי בובה כחולות עם פסים לבנים כאלה שאמא קנתה לי שנה שעברה.
חיכיתי בקוצר רוח לבואם של הילדים ובעיקר לבואו של בר.
הייתי על המחשב ואז, צלצול בדלת.
ירדתי מהר למטה.
"שלום!" חייכה אמא וחיבקה את הגברת שהביאה לנו פרחים.
כל הילדים נכנסו בצהלה, ואחרון חביב נכנס בר. חייכתי אליו חיוך ענק. היופי שלו נראה מרחוק.
הלכתי אליו וחיבקתי אותו.
"את מאושרת, זה סימן טוב.." אמר.
"אני מאושרת עכשיו כשראיתי אותך" חייכתי.
"בואי.." אמר והחזיק בידי. יצאנו החוצה והלכנו לעשות סיבוב קטן.
הוא שם ידו על הכתף שלי ואני הנחתי ראשי על כתפו.
"מה שלומך?" שאל.
"מעולה.. מה שלומך?" צחקתי.
"אחרי שאני יידע מה החלטת.. אני יגיד לך מה שלומי" חייך.
"מה החלטתי בנוגע ל..?" שאלתי.
"בנוגע אלינו" אמר.
"אה.." צחקתי.
"נו, מה החלטת?" שאל. נעצרנו והסתכלנו אחד על השנייה.
"להגיד לך..?" שאלתי.
"כן, תגידי" אמר ואז התקרבתי אליו והתנשקנו. זה היה מדהים!
חוץ מזה שהוא מנשק מעולה, הרגשתי פרפרים כאלה בבטן ורציתי שהרגע הזה ימשך לנצח.
"בשביל נשיקה ראשונה, אתה טוב" צחקתי. הוא חיבק אותי.
"אז זה הוא?" נשמע קול מאחורי. הסתובבתי וראיתי את עמרי.
"עמרי.." הלב שלי דפק בחוזקה.
"זה ההוא שאת 'בקטע שלו'..?" שאל עמרי. הוא היה נראה מעוצבן.
"אה.. אני.. לא.. א…" ניסיתי לדבר.
"מי זה?" שאל בר.
"בר, תכיר זה עמרי, החבר שלי לשעבר. ועמרי, תכיר זה בר.. ה.. ידיד שלי.. בערך.. כאילו.. לא.. אני.." לא ידעתי איך להגדיר את בר.
"אני ידיד שלך?" צחק בר.
"קצת יותר.. אה.. קצת יותר מידיד.." הרגשתי ממש נבוכה.
"בקיצור, זה החבר שלך" אמר עמרי.
"לא.. לא החבר שלי.. ידיד טוב מאוד.. מאוד" אמרתי.
"נו, זה ההוא שבגללו נפרדת ממני" עמרי ניסה לקדם את השיחה לסכסוך וזה ממש לא מצא חן בעיניי.
"אה..כן.. בערך.. כאילו, כן.. אבל.." אמרתי.
"שיהיה.." אמר עמרי, הסתכל על בר בכעס, ואחר כל עליי בעצב והלך. בר היה ממש מבואס.
"נפרדת ממנו בגללי?" שאל בר.
"אה.. כן.. כאילו.. אני ידעתי שקורה ביני לבינך משהו אבל לא ידעתי מה.. וכל יום, הרגש אלייך התחזק והרגשתי שאני צריכה להיפרד מעמרי.." אמרתי.
"כבר אמרתי לך שאני אוהב אותך?" חייך ונישק אותי.
"יאללה בוא הביתה" אמרתי.
אני ובר כל הזמן היינו בחדר שלי וסיפרתי לו מלא דברים.
"ולפני כמה ימים, הורידו לה את התחבושות ברגליים" סיימתי את הסיפור על דנה. אה, כן. הורידו לה את התחבושות ועכשיו היא כבר הרבה יותר בסדר. רק הצלקת הזאת בפנים.. לא תעבור..
דנה הבינה סוף כל סוף שהיא חייבת להמשיך לחיות ועליה להגיד תודה על כך ששרדה את כל המצב הזה.
"ואי איזה סיפור יש לה, לילדה הזאת.." אמר.
"כן.. מסכנה" אמרתי.
"לירני! דנה, עדי ושני פה!" צעקה אמא.
"רק דיברנו עליהן!" צחקתי ופתחתי את דלת חדרי.
"היי!" נכנסו הבנות.
"אה.. כן. בנות, זה בר.. בר, אלו חברות שלי. עדי, שני ודנה" חייכתי.
"אה.. שמעו.. עוד לא סיפרתי לכן.." אמרתי ולקחתי את הבנות לצד.
"זוכרות שסיפרתי לכן על בר ועל כל הילדים היתומים שפגשנו שם..? בקיצור, היה לי משהו ממש רציני עם בר.. לא יודעת מה הרגשתי אליו אבל.. היה משהו בינינו. אחרי כמה זמן החלטתי שאני אוהבת את בר ונפרדתי מעמרי, אתמול. עכשיו, אני ובר ביחד ו.. עמרי ראה אותנו בחוץ ודי כעס אבל.. לא יודעת, אני אוהבת את בר.. הוא הכי מדהים שיש ומה שקורה בינינו זה משהו ממש רציני" הסברתי להן. הן היו ממש בהלם.
"אבל.. עמרי.. הוא ממש אהב אותך" אמרה דנה.
"כן אבל.. מה אני יעשה..? אמרתי לו שאני ממש מצטערת וזהו.." אמרתי. הבנות שתקו.
"מה.. אתן חושבות שעשיתי את הדבר הלא נכון..?" שאלתי.
"לא יודעת.. אבל מה שבטוח זה שפגעת בעמרי.. מאוד" אמרה עדי.
"כן.." הסכימה עמה שני.
"אבל.. אני אמורה לעשות מה שאני מרגישה.. לא?" שאלתי.
"כן.." אמרה דנה. הבנות חשבו שההחלטה שעשיתי הייתה שגויה אבל אני הייתי לגמרי שלמה איתה.
אני, בר, והבנות דיברנו מלא. הן לאט לאט למדו להכיר אותו והבינו שהוא בן אדם מדהים!
"טוב, אנחנו נלך" אמרה עדי.
"לא, תישארו לארוחה. עוד מעט היא תהיה מוכנה" אמרתי לבנות.
"לא.. זה בסדר. הלכנו, ביי" אמרה שני. הן הלכו. זה שוב רק אני ובר. כשהן הלכו הרגשתי מין הקלה כזאת. עם בר יכולתי לדבר על הכל בלי לחשוב פעמיים, להיות פתוחה איתו כמה שרק אפשר. ידעתי שליד הבנות, אני פחות יכולה לדבר על דברים רגשיים או מיוחדים כמו שאני מדברת עם בר.