אלא החיים [= פרק 13
"להתראות" חיבקה אמא את הגברת, שבכתה.
"ביי, ליסה" חיבק שי את הגברת. היא כל כך בכתה..
מסכנה, בטח היא נורא קשורה לכל הילדים.
"אני אוהבת אותך המון ועכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן, תוכל לחיות במשפחה כמו שרצית, זוכר? תהנה לך ותתנהג יפה.." אמרה לו הגברת. שי הנהן בראשו ורץ לחבק את אבא.
———————————————–
מיה ושי כבר הפכו לחברים טובים, וניראה שהם יסתדרו מעולה.
"כולם באוטו?" שאלה אמא כשנכנסנו למכונית. אני, מאי ותום ישבנו בספסל הראשון. מאחורינו, התאומות ומאחוריהן שי ומיה שכל הדרך צחקקו ושיחקו ביחד.
"כן!" צעקנו. חייכתי ושמחתי על המשפחה המדהימה הזאת שאלוהים העניק לי.
שנייה לפני שיצאנו, הסתכלתי דרך החלון של האוטו לכיוון החלון של חדרו של בר.
הוא הסתכל עליי ונפנף בידו. נפנפתי גם אני.
כל הדרך המייגעת, ישנתי. חלמתי חלום ממש מוזר.
חלמתי שאני יוצאת עם עמרי ובר בו זמנית במשך המון זמן, כשנה
והם לא מגלים. ואז, יום אחד, בר אומר לי שהוא רוצה שניפרד.
ובאותו היום, בערב, גם עמרי אומר לי שהוא רוצה שניפרד.
ואז, הייתי ממש בדילמה כי לא ידעתי את מי אני אוהבת וממי אני רוצה לבקש לחזור.
למחרת, נפגשתי עם בר בגינה הציבורית ולפתע, גם עמרי הגיע. הם גילו את כל הסיפור ולא רצו לדבר איתי יותר בחיים..
זה היה ממש חלום נורא..
מכיוון שלא רציתי שזה מה שבאמת יקרה, החלטתי לעשות משהו.
רציתי לברר אם עמרי ואני באמת אוהבים או שמא אני אוהבת יותר את בר..
ביליתי כמעט כל השבוע עם עמרי. אבל.. כל הזמן חשבתי על בר.
ואפילו.. כשהתנשקתי עם עמרי, דמיינתי שבר מנשק אותי ולא עמרי.
הרגשתי שהכל מתהפך..
"מותק" קראה לי אמא. הייתי על המחשב, אני שונאת שמפריעים לי באמצע שאני במחשב.
"מה?!" צעקתי.
"הגיע לך מכתב" אמרה אמא.
חשבתי לעצמי 'מה מכתב?! ממתי שולחים לי מכתבים..?'
ירדתי לסלון ואמא הסתכלה על המעטפה.
לקחתי ממנה את המכתב ועליתי לחדר.
'לכבוד: לירן גוטפיש' היה כתוב על המעטפה. מעטפה לבנה, רגילה, ללא בול, ללא שם, כלום.
פתחתי את המעטפה והדבר הראשון שזיהיתי היה את אותו הריח הזה.. הריח המדהים של הבושם של בר..
'לירן..
בעוד כמה ימים נתראה, הגברת סיפרה לנו שהזמנתם אותנו.
אני כל כך שמח שאראה אותך שוב..
אני חושב עלייך כל היום ואני מתגעגע.. מתגעגע לחיבוק, לליטוף, לנשיקה (אפילו בלחי), לריח שלך, לדיבור, לאהבה..
אתמול בלילה הסתכלתי על הספר. פתחתי אותו וקראתי שוב.
ואז.. הייתה לי השראה, לכתוב שיר. לא יודע איך ולמה, אבל לפתע אמרתי לעצמי שאני רוצה לכתוב שיר. בחיים לא חשבתי שאני יכתוב שיר.. אבל עשיתי את זה. באותו לילה, לא ישנתי בכלל, רק כתבתי. כתבתי שיר, בהשראה ממך. כל הזמן שכתבתי אות, מילה, משפט, חשבתי עלייך, על היופי שלך.
ו.. אני רוצה לשיר לך אותו בהזדמנות.. מבטיחה שתשמעי אותו ? (:
אז.. זה בשבילך. בהקדשה לילדה הכי יפה שיש.
גם מבפנים, גם מבחוץ.
ו.. גם אם לא יקרה בינינו כלום, תדעי תמיד תמיד
שבחיים לא קרו לי כאלה דברים.
אני אוהב אותך.. כל כך.
הלב שלי פשוט נקרע כשאני לידך.
אז.. בהמון אהבה, בר..'
זה היה המכתב. אני עכשיו, ברגע שקראתי את המכתב, בכיתי.
דמעה שלי זלגה על המילה, 'אוהב', במכתב. אולי זה סימן ?
אולי זה אומר משהו לגבי ולגבי עמרי ? אולי זה בעצם סימן שבכלל לא אמור לקרות כלום ביני לבין בר ? איך אדע..?
בעוד שלושה ימים הגברת וילדי בית היתומים, באים.
עליי לחשוב מה לעשות.
כל השלושה ימים האלו הייתי ממש בדיכאון והכי גרוע שלא יכולתי לספר כלום לאף אחד. אני בדרך כלל מספרת הכל לחברות שלי ולעמרי אבל הפעם.. לא יכולתי. בשבילי, לשמור משהו בבטן, זה חייב להיות משהו ממש חזק וחשוב, כמו מה שאני מרגישה לבר.
"עמרי.. אה.. אתה יכול לבוא אליי הביתה? אני צריכה לדבר איתך.." אמרתי לו בטלפון.
"כן, בטח.. קרה משהו?" שאל.
"אה.. אני.. פשוט בוא" אמרתי וניתקתי. כססתי ציפורניים מרוב הפחד ממה שהולך לקרות.
תגובות (0)