אלא החיים [= פרק 11+12

כל הדרך הבית, חשבתי על בר..
על הריח שלו, הפנים המהממות האלה שמצד אחד נראות קשוחות ומפחידות אך מצד שני, רכות ורגישות.
לא ידעתי לאיזה צד שלו אני יותר מתחברת אבל מה שבטוח, זה שקורה משהו בינינו. הוא מדהים.. פשוט מדהים.
ואז צלצל לי הפלאפון.

——————————————

פרק 11 :

"נסיכה שלי" אמר עמרי והמציאות הכתה בי.
"מה קורה מאמי?" שאלתי.
"מעולה, איפה את יפה שלי?" שאל.
"אה.. בדרך הביתה" אמרתי.
"נו, בחרתם?" שאל.
"כן.. ילד בן 10.. שי" אמרתי.
"מה קרה מאמי? את נשמעת מזה מדוכאת.." אמר.
"סתם, בלי מצב רוח" אמרתי.
"טוב יפה שלי.. תדברי איתי שאת חוזרת הביתה" אמר.
"ביי.." ניתקתי.
כשהגענו לסבתא כבר השעה הייתה 8 והייתי הרוסה מעייפות.
"או, מתוקים שלי" חייכה אלינו סבתא.
"שלום, סבתא!" קפצו התאומות.
"אני הכנתי לכם ארוחת ערב משהו משהו!" אמרה סבתא.
נשארנו לארוחת ערב, למרות שבכלל לא הייתי רעבה..
כשהגענו הביתה, ישר נרדמתי. כמה שהייתי עייפה.
"בוקר טוב לילוש" העירה אותי אמא.
התמתחתי וקמתי ממיטתי.
"בוקר, אמא" אמרתי.
"יאללה, להתארגן לבית הספר" צחקה ויצאה מהחדר להעיר את כל הילדים. כמו גנון, הבית שלנו..
התחשק לי היום, משום מה, להתגנדר ולהשקיע במראה שלי.
לבשתי גופיה ירוקה, ממש יפה וג'ינס קצר שקניתי לא מזמן. שמתי נעלי בובה לבנות והתאפרתי קצת, מה שאני לא עושה בדרך כלל לבית הספר.
"איזה יפה את.." חייכה אליי אמא.
"אמא! בסוף לא הקראת לנו אתמול בלילה את הספר 'חלום לילה'.." אמרה קים. ואז, פתאום נזכרתי, בספר של בר.
"שיט!" צעקתי.
"אבא מהר תביא לי את המפתחות של האוטו!" אמרתי.
הוא נתן לי ורצתי במהרה לאוטו, כנראה ששכחתי שם את הספר.
ואז, ראיתי אותו, על רצפת האוטו, שוכב שם.
לקחתי אותו וחזרתי הביתה.
"מה זה חמודה?" שאלה אמא, שמזגה מיץ לכוסות.
"זה.. ספר.. ש.. שחברה שלי הביאה לי מזמן ושחכתי באוטו.." אמרתי. אני כל כך לא אוהבת לשקר, אבל הייתי חייבת.
עליתי לחדר והתבוננתי בו. הכריכה שלו הייתה בצבע ירוק זית כזה, מחוספס, ועליה כתוב בגדול "חלום" אבל באותיות מוזרות כאלה. בואו נגיד ככה, אם בר לא היה אומר לי שהשם הוא "חלום" בחיים לא הייתי מבינה..
בתחתית של כריכת הספר היה כתוב "לחלום מי שאתה". זה כבר היה יותר מובן. לא היה כתוב שם של סופר, מאייר, שנת הוצאה… כלום. זה היה קצת מוזר.
פחדתי לפתוח אותו. זה היה מין כוח כזה שאמר לי לא לפתוח את הספר הזה.
"חומד! בואי לארוחת בוקר!" צעקה אמא. הכנסתי את הספר למגירה שבשידה על יד מיטתי וירדתי.
סיפרתי לבנות ולעמרי על כל מה שקרה אתמול.. טוב, לא על הכל. ברור שלא על הנשיקה, ולא על בר ולא על הספר וגם לא על התליון… סיפרתי בכללי כזה.
בערב, החלטתי שאני פותחת את הספר.
לקחתי אותו בידיי. התיישבתי על המיטה אבל לפני הכל, נעלתי את הדלת. לא הייתי רוצה שמישהו יכנס ויראה אותי מעיינת בספר, ויתחיל לחקור אותי.
פתחתי אותו באיטיות, וזה היה ממש כמו ספר רגיל.
היו מסופר שם על ילד שחווה חיים קשים ביותר, אכזבות ומקרים כואבים והכל היה מתואר בצורה כ"כ נבונה ומושלמת.
הבנתי כ"כ הרבה דברים בעקבות הספר הזה.
בעיקר על החיים שלי, על המציאות, על האהבה, על החלומות, על עצמי, על העבר שלי, על ההווה ועל העתיד..
בדפים שאחרי הסיפור על הילד, היו כל מיני משפטים כאלה שאני לא יודעת מי המציא אותם או מי כתב, כי הם מיוחדים כאלה. זה לא פתגמים, וגם לא משפטים רגילים. זה משפטים שטמונה בהם חוכמת חיים.
המשפטים האלה.. כמה שהם היו מדהימים.
לרגע אחד לא מצמצתי..
לרגע לא הפסקתי. משהו בספר ה"משעמם" הזה, משך אותי, להמשיך ולקרוא הלאה, לדעת יותר, להבין מה כל משפט מתאר. מה כל דבר מנסה להגיד לי.
השעה הייתה ממש מאוחרת, 2 בלילה. התחלתי לקרוא ב-10.
4 שעות, 4 שעות אני קוראת את הספר.
אבל, לא הצלחתי להירדם.. כל הזמן חשבתי על הספר.
כך זה המשיך, שבועיים שלמים, כל לילה קראתי את הספר שוב ושוב, שוב ושוב..
הגיע היום שהיינו צריכים לנסוע להביא את שי.
התרגשתי מאוד, בעיקר מהחזרת הספר לבר.
שעתיים של נסיעה ארוכה, בה מיה כל הזמן הציקה לי בשאלות על שי, איך הוא נראה, בן כמה הוא וכל מיני.
"לילוש, מה זה הספר הזה?" הסתכלה אמא על התיק שלי וראתה את הספר שהיה בו.
"אה.. סתם.. זה.. כלום" התחמקתי.
"שקרנית! זה בטח ספר שבו היא אומרת עד כמה שהיא אוהבת את ברוש שלה" צחקה מיה.
"מה הקשר?!" התעצבנתי.
"מיה, שקט!" צעק אבא.
"מיה, תעברי אחורה" אמרה אמא. באוטו שלנו יש הרבה ספסלים.. זה סוג של מיניבוס כזה..
"לא רוצה!" צעקה מיה.
"אני סופרת עד שלוש ואם את לא עוברת את מקבלת עונש.. 1, 2.."
אמרה אמא.
"לא! לא! הנה אני עוברת!" נבהלה מיה ועברה אחורה.
"הנה הגענו, ילדים" אמר אבא.
אמא החזיקה את תומי ואבא החזיק את מאי. התאומות התרוצצו והייתי צריכה לשמור עליהן. איזה סיוט זה כל כך הרבה אחים.
"שלום, ברוכים הבאים" חייכה המנהלת.
"היי" התקרבו אליי יונית, הדר וליאור.
"מה נשמע?" חייכתי.
"אחלה.." ענתה יונית.
"יונית! יונית!" צעקו התאומות.
"שלום!" היא חייכה אליהן. הן משכו אותה לחדר המשחקים.
"אה.. אני.. בר נמצא?" שאלתי.
"כן, הוא למעלה" אמר הדר.
"טוב, אני עולה אליו" חייכתי ונישקתי אותם לשלום.
דפקתי בדלתו של בר וליבי החל לפעום חזק. היו לי פרפרים בבטן, מה שלא קורה לי הרבה.

פרק 12 :

"לירן!" חייך וחיבק אותי.
"התגעגעתי אלייך.." אמרתי.
"אני אלייך יותר" אמר. הוא נישק אותי בלחי ונכנסנו לחדר.
"אה.. אז מה קורה?" שאלתי.
"לא משהו.. אצלך?" ענה.
"בסדר" חייכתי.
"זה הספר בתוך התיק?" הסתכל על התיק שלי.
"כן.. הבאתי לך אותו. קראתי.." אמרתי.
"מה את אומרת?" שאל.
"מדהים.. ישבתי 4 שעות כל לילה וקראתי אותו כל פעם מחדש. נשבעת לך שאני כבר זוכרת כמעט את כולו. אבל.. לא הבנתי כל כך את מה שהוא מנסה להגיד לי" אמרתי.
"אף אחד לא מבין. גם אני לא אבל נכון ש.. שזה נתן לך.. סוג של דעה אחרת על החיים, הסתכלות אחרת על החיים.. לא יודע, זה שינה בי הרבה דברים הספר הזה" אמר.
"נכון. זה בדיוק מה שאני חושבת. מאז שקראתי אותו זה שינה בי את הדרך שבה אני מסתכלת על כל מצב. כשקוראים אותו, זה ממש שונה ומדהים" אמרתי.
הייתה שתיקה.
"כן.. אז, קח" הוצאתי אותו מהתיק.
"את רוצה לשמור אותו?" שאל.
"לא, מה פתאום.. זה שלך, קח" חייכתי.
"אז.. זה הפעם האחרונה שנתראה?" שאל.
"לא יודעת.. מקווה שלא" צחקתי.
"גם אני מקווה" אמר.
היה רגע של שתיקה ואז בר שאל:
"את עדיין חברה של ההוא?"
"אה.. כן. ו.. יש לו שם.. עמרי" חייכתי.
"מסרי לו ד"ש ל.. לעמרי" החיוך שלו ירד מהפנים.
שוב היה רגע של שקט.
"לספר לך משהו..?" שאל. הוא שכב במיטתו והקפיץ את אותו הכדור.
"ספר" נשכבתי לידו.
"אף פעם לא הייתה לי חברה ואף פעם לא התנשקתי" אמר.
ואז התיישבתי, והסתכלתי עליו בהלם.
"לא הייתה לך חברה?!" שאלתי.
"לא" ענה.
"אבל.. כן התנשקת. איתי.. באותו היום" אמרתי.
"זה נקרא נשיקה?! בפעם הראשונה שניסיתי לנשק אותך, זזת אחורה ובפעם השנייה, שאת נישקת אותי, זה סתם היה כזה.. אני לא מתכוון לנשיקה כזאת" אמר.
"תפסיק רגע להקפיץ את הכדור" אמרתי והוא הפסיק.
הוא הסתכל עליי במבט כזה יפהפה..
"זה עוד יגיע.." אמרתי.
"מתי יגיע..? אני נכנס לכלא עוד שלוש שנים ולבינתיים, אני לא יכול לצאת מהמקום המסריח הזה, וגם אם אני אוכל, כשמישהי תכיר אותי היא לא תרצה שום קשר עם עבריין" הסביר לי.
"אני כן רוצה קשר איתך, ואתה בכלל לא עבריין בעיניי" אמרתי.
"אבל את לא רוצה להתנשק איתי" אמר ומשך אותי לכיוונו. הפנים שלי היו קרובות לפניו.
"מי אמר..?" חייכתי. הוא שוב ניסה להתקרב ושוב התרחקתי.
"אבל.. יש לי חבר, אמרתי לך" הסברתי.
"אז תיפרדי ממנו"
"זה לא כזה קל.. אני.. אני אוהבת אותו ו.. אלייך אני.. אני מרגישה משהו לא מובן כזה ו.." אמרתי והוא הפסיק אותי:
"את לא יכולה לאהוב את שנינו"
"לא אמרתי שאני אוהבת את שניכם" אמרתי.
"תפסיקי לברוח ממני" הוא התקרב אליי והתרחקתי.
"אתה לא תעזוב אותי, אה?" שאלתי.
"אני בחיים לא יעזוב אותך.. את מוצאת חן בעייני" והפעם, כשהתקרב, לא התרחקתי.
הוא הוסיף: "הנה, התקדמנו. את לא מתרחקת.."
"מה השלב הבא..?" שאלתי.
"נשיקה" אמר.
"לא.."
"כן.."
"אני.." התחלתי לומר.
"את מה..?" שאל.
"אה.. לא משנה" מיד נסגתי ממה שרציתי להגיד.
"תגידי או שאני מנשק אותך בלי שתרצי" צחק.
"נו.. אה.. אני.. לא יודעת.. זה כאילו ש.. שאני ממש רוצה לנשק אותך אבל.. משהו מהלב שלי עוצר אותי" הסברתי.
"הראש אומר משהו אחד והלב משהו אחר" אמר.
"כן, בדיוק ככה" חייכתי.
"נו.." הוא ניסה למשוך לכיוון של נשיקה.
"לא יודעת" אמרתי.
הוא חייך אליי והעיניים המהממות שלו נצצו.
"נשיקה בעיניי זה לא סתם משהו.. זה.. יותר מנשיקה.. זה רגשות ואהבה, ניצוצות ולא יודעת.. משהו מיוחד כזה.. אני לא מנשקת כל אחד, מבין?" שאלתי.
"אז את חושבת שאני 'כל אחד'?!" התרחק ממני.
"לא! לא! ממש לא! אני מתכוונת ב'כל אחד' שאני לא מנשקת כל אחד שאני פוגשת כמו אותך.. אני בקושי מכירה אותך ו.. לא יודעת" אמרתי.
"הבנתי אותך.." אמר וקם מהמיטה.
"את לא הבנת אותי נכון.." אמרתי.
"הבנתי מעולה"
"אז בוא רגע" אמרתי וסימנתי לו עם היד שיבוא לידי.
"לא רוצה"
"נו.." אמרתי. הוא התיישב לידי.
סימנתי עם האצבע שלי על הלחי כאילו שייתן לי נשיקה על הלחי.
והוא נתן, נשיקה מלאה באהבה.
"אני רק רוצה לדעת אם.. אם את מרגישה אליי משהו..?" שאל.
"אה.. מרגישה אלייך משהו.. כן.. אבל אני לא יודעת מה" אמרתי.
"ומתי תדעי מה?" שאל.
"לא יודעת.. זה לא לפי זמן, האהבה" הסברתי.
ואז, דפיקה בדלת.
"מתוקה..?" נכנסה אמא.
חייכתי אליה.
"אנחנו הולכים.." אמרה לי.
"אה.. טוב, אני.. אני תכף ירד" אמרתי, ואמא הבינה אותי ויצאה מהחדר. בר הסתכל עליי במבט כועס וכואב.
הסתכלתי לצדדים וראיתי שעל שולחנו יש דף ועט. הלכתי לשולחן וכתבתי לו משהו. נישקתי אותו בלחי ויצאתי מהחדר.
רשמתי לו שם את המספר פלאפון שלי ואת כתובת מקום המגורים שלי. לא יודעת אם זה היה הדבר הנכון לעשות, אבל אני שלמה עם כך שרשמתי לו את זה.
"שי!" חיבקתי את אחי החדש.
"יאללה, הלכנו?" חייך אבא.
"גברת מרוז, שבוע הבא, אתם באים אלינו לארוחה נכון?" חייכה אליה אמא.
"מה?" שאלתי.
"כן, הזמנו את הגברת ואת כל הילדים לארוחת צהרים אצלנו. יש אצלנו הרבה מקום בחצר וזה יהיה נורא נחמד שכולם יבואו אלינו" הסבירה אמא.
"אה.." הבנתי.
"להתראות" חיבקה אמא את הגברת, שבכתה.
"ביי, ליסה" חיבק שי את הגברת. היא כל כך בכתה..
מסכנה, בטח היא נורא קשורה לכל הילדים.
"אני אוהבת אותך המון ועכשיו, אחרי כל כך הרבה זמן, תוכל לחיות במשפחה כמו שרצית, זוכר? תהנה לך ותתנהג יפה.." אמרה לו הגברת. שי הנהן בראשו ורץ לחבק את אבא.