אי שם (פרק שני)

"אתה בטוח שאתה יודע לאן אתה נוסע?" הציץ ראש פרוע שיער מהעגלה, דוחק את היוקג'ה לצד. הוא חייך ופרע את השיער עוד יותר. "די דולי. אני יודע ממש טוב לאן אני נוסע, אז תירגעי. תפסיקי לשאול אותי כל חמש דקות ותיכנסי בחזרה."
"אתה לא עייף? אתה בטח עייף! זה קשה לשבת ככה כל הזמן!" היא המשיכה לנדנד.
"אני עייף, כן. את תוכלי להחליף אותי עוד מעט, כי אני וודאי ארצה לישון." היוקג'ה אמר בחיוך חושף חניכיים וטור שיניים לבנות וישרות. דולי הנהנה והחזירה את הראש למקום שממנו בא, ואחר הסיטה את כיסוי הבד המהוה בחזרה למקומו.
בתוך העגלה, בין קופסאות ושקים אין ספור, היו שרועים עדיין שני חבריה האחרים. שון שכבה על רצפת העגלה, שק בגדים משמש לה ככרית. "הי! זה השק שלי!" דולי רטנה בשקט. קיוהיון מצד שני, היה מעוות בתנוחה מוזרה שדולי התפלאה איך הצליח להירדם בה. רגליו היו מורמות על הספסל, ידו האחת מורמת והשנייה מחבקת קופסת ספרים, וראשו מוטה בכלל לצד האחר כאילו לא היה מחובר לצוואר בכלל.
דולי המהמה שיר עליז ופתחה את חלונות העגלה לרווחה. אור יום הציף את החדר הקטן והמיטלטל, מכריח את הישנים לקום ולמצמץ בחוזקה.
"תתעוררו כבר, ישנונים!" דולי קראה וחבטה בראשו של קיוהיון עם כרית מזדמנת. קיוהיון שפשף את ראשו והתמתח.
עוד ראש פרוע שיער הציץ ליד היוקג'ה.
"מה אתה רוצה עכשיו?!" הוא שאל בעייפות. קיוהיון הרים גבה, ואז השתחל אל מושב העגלון, דוחק את היוקג'ה הצידה.
"איפה אנחנו בדיוק?" הוא שאל את חברו, נוטל בידו את המפה המקומטת שנחה מתחתיו.
"אנחנו חמש מיילים דרומית לסאות' נורטאון. אני רוצה שנגיע לשם בצהריים, נרענן את האספקה ונמשיך עד הערב. בערב נחנה בחניית הנוודים שליד קרום. אני מקווה שנספיק להגיע לשם."
הראש של דולי הגיח שוב, והפעם יד הנחיתה מכה על כתפו של היוקג'ה. "לו אתה כן אומר? למה לי לא? חוצפן!"
מאחוריהם גג העגלה התקפל לאיטו, נח לבסוף על אחורי העגלה, מקופל בדייקנות. קיוהיון חזר לאחור עם היוקג'ה, משאירים את דולי עם המושכות, רוטנת על כמה שהיוקג'ה מעצבן ולא הוגן.
"בוקר טוב שון!" היוקג'ה התיישב לידה, מתמתח בכוונה ודוחק אותה לפינה.
"לך לישון כבר." היא מלמלה בלי להתכוון, מחטטת בסלים הרבים שמתחתיה. היא הוציאה פיתות דקיקות, חמאה וגבינות, ירקות וכד מים טריים והניחה הכל על השולחן. הוא רעד בחוסר יציבות, וקיוהיון, זה שבנה את השולחנון מלכתחילה, העמיד תחתיו אבן גדולה והוא עמד בלי להתנודד.
דולי התירה את הקשרים של ברנרד, והסוס צהל והחל מלחך דשא ככל שרק יכל. הם ישבו תחת שמי התכלת והחלו לאכול.
איש מהם לא הזכיר את המעבר בהרי הרומאג. אם הכל ילך לפי התוכניות, הם יגיעו אל רכס ההרים בעוד כיומיים. ככה היוקג'ה אמר.
אדון שים תמיד התבדח ואמר שכל מי שהגיע מהעיירה בולי לאמרלד הבירה יכול היה להתקבל לצבא מבלי כל מבחן, וזאת מפני שהמעבר בהרי הרומאג היה קשה יותר מכל מבחן צבאי כלשהו. הם לא ידעו מה מצפה להם שם. חלק אמרו שמזג האוויר המושלג במעבר הגבוה, בין רכסי הצוקים והסלעים החדים, הוא המסוכן מכל. חלק סברו שהמעבר התחתי עבר בוואדי שורץ זאבים, וכי כל מי שעבר שם נטרף חי.
כך או כך, הם לא ששו לקראת המעבר בהרים, אולם גם לא פחדו כל כך בראותם שרוב האנשים חזרו משם חיים ושלמים.
לקראת צהריים הם הגיעו אל סאות' נורטאון, עיירה ששימשה בעיקר לאירוח עוברים ושבים ממחוז קיילאון לשאר המחוזות בממלכת טראן.
הסוס ברנרד הוכנס אחר כבוד לאורווה, למנוחה ולאכילה. ארבעת הנוסעים ניצלו את הזמן בהצטיידות לקראת המשך המסע, מי באוכל, מי בציוד הכרחי ומי במים.
הם ארזו הכל על עגלת הצב, והלכו לפוש ולאכול צהריים בפונדק סמוך.
"ארבעה מנות רגילות בבקשה!" היוקג'ה קרא אל בעלת הבית. הוא התיישב בקצה שולחן ארוך שעמד בקצה חדר האוכל. דולי ושון התיישבו לידו, והן טיפה התביישו בבגדים שלבשו. מסביבם היו אנשים, הרבה אנשים, עוברי אורח ותושבים. כל הבנות היו לבושות בשמלות וסינרים, מה שהביך את שתי הבנות מאד. הן היו לבושות בבגדי בנים, מכנסיים וחולצות רחבות, ולרגליהן מגפיים. הרבה יותר נוח היה לצאת למסע בלבוש כזה. לולא היו להן שערות ארוכות, קלועות לצמה או לזנב סוס ארוך, היו המתבוננים בטוחים שגברים לפניהם, בגלל לבושם ואבק הדרכים שעליהם. קיוהיון פשוט התיישב ללא אומר, חוטמו שקוע באחד מספריו כרגיל.
המנות בוששו מלהגיע, וברקע מוזיקה החלה להתנגן. זוגות זוגות ניגשו לרקוד במרכז החדר לקול שירי הוואלס, כששאר המסובים מוחאים כפיים בקצב.
היוקג'ה קם, ריקוד היה תחום המומחיות שלו. הוא משך את דולי אחריו והחל רוקד סביבה. לאט לאט שאר הרוקדים פסקו מלרקוד, מביטים בבחור הזר והנאה ובחברתו היפה הלבושה כבן. הם מחאו להם כפיים במרץ, מה שדרבן את היוקג'ה לרקוד עוד ועוד.
"מה אנחנו עושים?" שאלה דולי. לא היה אכפת לה, היא אהבה לרקוד גם. אבל כשכולם מוחאים לה כפיים בלי להפסיק, והגברים מתגודדים ולוטשים בה עיניים גרם לה ללחייה להסמיק כדם, ואת זה היא לא ממש אהבה.
"אני מתאמן לנשף!" ענה היוקג'ה בביטחון, "אני צריך לדעת איך לרקוד- אני לא ארצה להביך את עצמי בפני הנסיכה, נכון?"
"על מה אתה מדבר, אין למשפחת קאנג בת! יש להם שני בנים!" דולי הסתובבה פעמיים והתכופפה לאחור, היוקג'ה תופס אותה בידיו ומרים אותה באוויר. "טעות שלי!" הוא קורא אליה ודולי רק צחקה.
"זה מביך." אמרה שון מהשולחן. היא תחבה אצבע לפניו של קיוהיון.
"צא מהבועה קיו, תסתכל לשם! שני החברים שלך עושים חיים, ואתה תקוע בספר."
"לפני רגע אמרת שזה מביך." הוא ענה בלי להרים עיניים, ואחרי שניה הרים את עיניו והביט בשון.
"את רוצה שאני ארקוד אתך גם?" הוא שאל בקול שקט ועמוק.
שון הסתכלה עליו בתמיהה לרגע ואחר נענעה בראשה. "לא." היא הוסיפה ואמרה, כאילו שנענוע בלבד אינו מספיק ברור. "חוץ מזה.. אני לא יודעת איך לרקוד." היא נאנחה.
"אז מה את רוצה ממני?" הוא רטן וחזר לקרוא.
שון חזרה להביט בשני חבריה ובמעגל המעריצים שלהם שרק הלך וגדל עם כל שיר. קיוהיון הציץ עליה מידי פעם, נענע בראשו וחזר לספר.
כשהמנות הגיעו סוף סוף, והיוקג'ה ודולי חזרו לשולחן מיוזעים ומאושרים, הם מצאו את שון ישנה שעונה על השולחן, קיוהיון עדיין קורא, ומעיל העור שלו מכסה את כתפיה של חברתם הישנה.
אחרי שהם אכלו ושבעו, רוקנו את הצלחות ושתו שלושה קנקני סוג'ו (אם כי את הרוב היוקג'ה וקיוהיון שתו) עלו הארבעה לעגלה. ברנרד שמח לראות את היוקג'ה, אם כי פחות שמח לצאת שוב לדרך…
על העגלה ישבו שון, היוקג'ה וקיוהיון ודיברו בשקט. דולי נהגה את העגלה לכיוון שהיוקג'ה אמר לה ולא הייתה מעורבת בשיחה כל כך. היא הייתה די מודאגת ומפוחדת מהמעבר בהרים, והעדיפה שלא לדעת כלום ופשוט לחכות שזה יעבור.
השמש החלה שוקעת, צובעת את הרקיע בכתום ארגמן בוהק, הצבע האהוב על שון. באופק הלכו ההרים והתבהרו, ערפל נושק לפסגתם המושלגת. הנוף אף הוא השתנה, ובמקום שדות מוריקים וכפרים הם החלו לעלות ולרדת בגבעות, מדרדרים תחת אופני העגלה אבנים וסלעים משוננים.
"עוד כחצי שעה נגיע לחניית הנוודים שליד קרום." הצביע היוקג'ה על מקום במפה. "ושם נעביר את הלילה."
"החנייה היא בכסף?" שאל קיוהיון.
"לא." היוקג'ה השיב, "אולם עליך להקים את אוהלך בעצמך. הם רק מספקים עצים להסקה וגדר ששומרת מפני חיות הבר שביער הסמוך."
"נקים אוהל אם כך. ולמחרת מצפה לנו רכיבה דרך היער, הלא כן?" שאלה שון.
"כן." קיוהיון ענה, מהורהר. הרעיון לא קרץ לאף אחד מהם.
"אם יהיה לנו מזל- בדרך כלל לדולי יש, נוכל להצטרף לחבורת נוסעים אחרת. זה יקל עלינו את המעבר ביער." היוקג'ה אמר, משרטט קו דמיוני באצבעו דרך השטח הירקרק במפה.
"ואחרי היער- נמצא הכפר ההוא- למרגלות ההר הראשון." שון הוסיפה. "קוראים לו כפר לשייה, ילדה בורה." קיוהיון סנט בה. היא חייכה ומיד הרצינה שוב.
"אז…" היא פתחה בהיסוס. שני חבריה ידעו מה היא הולכת לשאול, והרצינו אף הם.
"מלמעלה או מלמטה?" קיוהיון שאל אותה. היא הנהנה.
היוקג'ה ליטף את סנטרו הרבוע. "הממ… בואו נראה. מלמעלה יותר בטוח- ומלמטה יותר קצר. מלמעלה ישנו השלג והטיפוס, ומלמטה הזאבים ההם."
"לדעתי נטפס." אמר קיוהיון בקול שקט. "זה גם מה שאני חושב." היוקג'ה הוסיף.
"זה לא יהיה קשה לך?" קיוהיון שאל את שון.
שון החמיצה פנים. קיוהיון נהג לעקוץ אותה מאז היותה ילדה. הארבעה היו חברים מאז ומעולם, ותמיד היה זה קיוהיון שזלזל בשתי הבנות.
"לדעתי- דווקא לך זה יהיה הכי קשה." היוקג'ה פלט לאחר מחשבה. למבטו המתפלא של קיוהיון הוא הסביר, "תראה, אני עובד בשדות האורז. אני חזק. שון עובדת במאפייה. היא יודעת לסחוב דברים כבדים והיא חזקה גם. דולי משתוללת כל היום, היא רוקדת הרבה ולכן רגליה גמישות וקלות. אתה לעומת זאת-" ופה היוקג'ה נאנח אנחה מוגזמת ורבת משמעות, "אתה חנון. אתה קורא כל היום, ואתה עובד בעבודה שדורשת מחשבה ולא תזוזה. אתה הכי חלש יחסית."
גם אם קיוהיון נעלב הוא לא הראה זאת. "אני רק צחקתי." הוא אמר באותו טון שקט ושליו שאפיין אותו כל כך.
"גם אני חבר. אתה גבר אחרי הכל." היוקג'ה חייך וטפח על כתפו.
שלט גדול וגדר חזקה התריע להם על הגעתם לחניית הנוודים. הם ירדו מהעגלה ופרקו את הכלים הדרושים לבניית האוהל. שני הבחורים הפשילו שרוולים, ועד ששון הסיקה אש וערכה שולחן לסעודת הערב ודולי נתנה לסוס את חלקו כבר היה האוהל מוכן. הם סעדו את ליבם, וכששבעו די צרכם, נכנסו לאוהל להציע את מיטותיהם לשנת הלילה.
"כמה זמן לא ישנתי במקום רחב!" קיוהיון נאנק בהנאה. הוא טפח על שק הבגדים ששימש לו ככר בכדי שיתנפח, ואחר כך נשכב עליו בפוף רועש.
השאר נשכבו מעט יותר בשקט, וכעבור זמן מה קול נשימותיהם הקצוב נשמע ברקע.
עם אור הבוקר, כששתי הבנות התעוררו, הן גילו ששני הבנים כבר יצאו אל מחוץ לאוהל. השניים עמדו מידיינים עם חבורת נוסעים על המעבר ביער בעוד מספר שעות.
"אנחנו מסודרים!" קיוהיון חזר אל הבנות. "עוד שעתיים קבוצה גדולה יוצאת לעבור את היער ביחד. יש לנו עוד זמן להתארגן."
"אני מציע שנתקלח." אמר היוקג'ה שנכנס אחריו לאוהל.
"רעיון טוב!" דולי צהלה. היא שנאה לכלוך. "נתחיל בך היוקג'ה, אתה פשוט מצחין."
הארבעה לקחו בגדים בדרך אל בית המרחץ היחיד שבחנייה. המתרחץ היה צריך לשאוב מים, למשוך בדלי ובידית המשאבה למעלה, ואז להזיז את הפקק. המים אז היו נשפכים עליו מלמעלה.
קיוהיון שאב להיוקג'ה ולו, ואחר כך היוקג'ה שאב בשביל שתי הבנות.
הארבעה כבר היו נקיים, תרמיליהם ארוזים היטב בעגלת הצב שלהם. העגלה נרתמה שוב לברנרד שזכה אף הוא למקלחת ושפשוף הגון. עגלות הנוסעים החלו נעות בשיירה לכיוון היער, ניגונים עליזים עולים מפיות העגלונים ומתמזגים בשירתם של ציפורי היער הרבות, ומצב רוחם של הארבעה היה גבוה כגובה הרי הרומאג הנישאים באופק.