אי שם (פרק שלישי)

הם נסעו בתוך היער כבר חצי יום. קבוצת הנוסעים, כחמישה עשר עגלות, שישה רוכבי זסוסים ועוד כתריסר הולכי רגל חצו את היער יחדיו. עגלת הצב האפרפרה השתרכה איפה שהוא בסוף השיירה, והרוכב הראשון הודיע לא מזמן שיש לפניהם לילה וחצי יום עד שיצאו מהיער.
שון התכרבלה ככדור בתוך ערימת שמיכות. היה קר, מאד קר יחסית למסע בתוך יער. היא תהתה מה יהיה מזג האוויר על ההר כשיחצו אותו. היוקג'ה ודולי, שנהגו את הסוס ביומיים האחרונים, היו עתה שקועים עמוק בשינה, משלימים את שעות המנוחה שהחסירו.
היא טיפסה עם גוש השמיכות והתיישבה ליד קיוהיון. הלה נהג בשתיקה, שקוע במחשבות כשגוש צמרירי נתחב לצדו.
שון הניחה עליו שתי שמיכות והשאירה על עצמה שלוש אחרות. כשהייתה מכורבלת לחלוטין פרט לאפה ועיניה שהציצו מכדור הבד, היא הניחה את ראשה לאחור, מנסה לנוח.
היער היה אפלולי למדי, קרעים בודדים בצרות העצים אפשרו לקרני אור לחדור ולספר לנוסעים שכעת שעת צהריים ולא אמצע הלילה.
ליד העגלה הלכו מספר אנשים, שלא היו ברשותם כלי תחבורה או סוס. שון הביטה אל צידה השמאלי. פסע שם בחור גבוה ורזה, עיניו קטנות וחייכניות ושיערו אדום. הוא חייך אליה, והיא שמה לב ששיניו נוקשות.
שון זזה ודחקה את קיוהיון הרוטן הצידה עוד יותר, מסמנת לזר לעלות.
"אני שון." היא חייכה. היא הוציאה שתי שמיכות נוספות מעליה והניחה על הנוסע החדש. הוא התכרבל ועד מהרה גופו הפסיק לרעוד. "הו.. זה חם!" הוא צחקק ונשען על שון. "אני ג'ונג סוק. לי ג'ונג סוק." קיוהיון מלמל משהו על הטרדה מינית ושון החליטה להתעלם.
"לאן אתה נוסע?" היא שאלה אותו.
"לעיר הבירה כמובן!" הוא ענה מחויך. הוא לא הפסיק לחייך, שון חשבה לעצמה, והיה לו חיוך יפה מאד. "אני חולם לפתוח את המאפייה הכי מוצלחת בכל הממלכה!" הוא התיישר ומבטו נעשה חולמני. "דוד שלי- הוא בעל מאפייה שם- באמרלד, כן? הוא לא מוצלח במיוחד.. לא יודע להבחין בין יד לרגל. אני הולך לעזור לו להקים את העסק מחדש!" הכריז אדום השיער בשמחה.
"מצויין!" שון צהלה. "תוכל לעבור אתנו את ההר! אני לא רוצה לעבור שם לבד."
קיוהיון גנח ונשף בעצבנות. "את איתי ועם היוקג'ה, שון! את לא לבד!"
אדום השיער קלט רמזים של עויינות מכיוונו של אוחז המושכות ומיהר להגיב. "אני לא אוכל, מצטער.." הוא עיקם את פיו. "אני צריך להישאר בכפר לשייה שבוע וחצי. אתם ממשיכים מיד למחרת, כן?" קיוהיון גרגר משהו שיה נשמע כמו כן עצבני במיוחד.
שון הסתובבה לכיוונו. "מה קורה קיו? אתה מרגיש טוב? או שתרצה להיכנס לעגלה לנוח עם היוק ודולי? אוכל להחליף אותך אם תרצה."
הוא רק נאנח ולא ענה.
היא משכה בכתפיה וסימנה לאדום השיער להיכנס לעגלה. "יהיה שם חם יותר.." הסבירה.
"היוק! דולי! יש לנו אורח!"
דולי מצמצה והתמתחה. "מי החתיך?" היא מלמלה לעצמה, ג'ונג סוק שומע את זה ומאדים כצבע שיערו.
"הצעתי לו להיכנס. ממש קר בחוץ." שון הסבירה את עצמה.
"בואי נכניס את כו-לם פנימה, שון. לכולם קר את יודעת!" היא שמעה את קיוהיון צועק מבחוץ.
"אולי אני ארד.." ג'ונג סוק אמר, נבוך. "לא לא. הוא יתחבב עליך עם הזמן, הוא תמיד לא חברותי בהתחלה."
"אני כן!" שוב צעקה מבחוץ.
"כן בטח!" היוקג'ה ודולי צעקו ביחד, וקיבלו בתגובה מלמולים כעוסים ובלתי מובנים.
לילה וחצי יום חלפו, וכפי המובטח הם מצאו את עצמם מחוץ ליער.
הם הורידו את ג'ונג סוק בכפר לשייה. הוא הודה להם במילים חמות, ולחץ את ידי כולם פרט לשון שקיבלה חיבוק.
קיוהיון מלמל סליחה בקול רפוי אחרי ששון דחפה לו מרפק, וג'ונג סוק אמר שהכל בסדר ושהוא לא נעלב או משהו בסגנון.
היוקג'ה קנה לכולם מגפי מסע חדשות. הם יצאו למסע לפני שבועיים בנעליים ישנות כבר, ולשם הטיפוס הצפוי הם יזדקקו למנעלים מעט יותר חזקים.
הגיע הרגע.
הם עמדו מול השביל המוליך אל ההר הראשון. היו חמישה עשר הרים לעבור, ומכיוון שמנוחה ביניהם הייתה בלתי אפשרית הם יאלצו לעבור את כולם ביום אחד.
זה היה בוקר מעונן במיוחד, ואיש לא נראה בסביבה. היה שקט ורק שריקות הרוח שחדרה מבין סדקי ההרים נשמעה, מצמררת את השומעים.
"קדימה, נזוז. אל תשתפנו עכשיו." היוקג'ה אמר והתקדם.
הם החלו מפלסים דרכם על הקרקע הסלעית, מתקדמים למעבר הצר שהתפתל ברכס.
>>>
"אני-אחחח!!! איישששש!! מה זה המקום המוזר הזה!!" צרחה דולי, מועדת פעם אחר פעם על הסלעים החלקלקים. "אני לא יכולה ככה!! איפה השביל- אמור להיות פה שביל לא?"
קיוהיון, שהלך אחרון, הושיט לה יד ועזר לה לעלות. "אמור להיות. כנראה נמצא אותו בהמשך הדרך."
"אני די בטוחה שאנחנו לא הולכים בדרך הנכונה. במקום להתקדם ישר, אנחנו עולים למעלה!" שון אמרה ונאנחה.
היוקג'ה שמר על זכות השתיקה, הוא בעצמו לא היה מרוצה כל כך מהמצב, וכמנהיג החבורה הקטנה הוא חש אחריות מלאה. זה הרגיז אותו.
עוד צרחה נשמעה מהכיוון של דולי, ושני ההולכים בראש הסתובבו. הם ראו את קיוהיון מצביע למטה.
השניים התקרבו במהירות. היוקג'ה הגיע ראשון, וכשראה את הדבר שעליו קיוהיון עמד, מצביע בשקט, פלט קריאה. "או מיי!!!"
שון הגיעה אחריו וגם היא כקודמה, פלטה "או מיי!"
בין הסלעים היה רווח גדול מספיק בשביל שני אנשים לשבת בו ברווח, והוא הוביל מדרון חלקלק עד לתחתית ההר, שם דולי נבלעה לפני שניות מספר.
קיוהיון בחן בעיון את הפתח. "זה נראה כאילו חצבו את זה! זה לא יכל היה להיווצר בצורה טבעית."
"למה שמישהו יחצוב מנהרה- יותר נכון, מגלשה, עד לתחתית ההר? זה דבר טיפשי ביותר." אמר היוקג'ה בזעף.
"מה שלא יהיה, אנחנו צריכים לרדת לשם. לא משאירים את דולי לבד. היא תילחץ" אמרה שון.
השלושה הביטו על הסוס והעגלה שהשתרכו בקושי מאחור.
"שון, תרדי בפתח. תאמרי לדולי לחכות. אני והיוקג'ה נלך עם הסוס והעגלה לכניסה הרגילה של המעבר התחתי." קיוהיון אמר, ובלי לחכות לתגובה סובב את הסוס והחל פוסע חזרה אל תחילת השביל. הם עברו רק כמהלך של חצי שעה, ורוב הקושי היה ממוקד בסלעים הגבוהים, כך שלא יקשה עליהם להגיע במהירות למעבר התחתי.
"תתקדמו לכיוון הכניסה." היוקג'ה הוסיף אף הוא, והצטרף לחברו.
שון התיישבה בפתח החלק. הוא הרגיש כאילו נחצב בשיש, והיא לא הספיקה לנשום עמוקות וכבר החליקה במורדו.
היא מצאה את עצמה ליד דולי, שלובת ידיים וזעופת פנים.
אחרי שדולי שמעה על התפנית במסלול, החלה להתלונן על כך בלי סוף, השתיים פנו לכיוון הכניסה. הפתח הוביל לתחילת השביל המעבר התחתי.
המעבר היה צר וגבוה מאד, ואם היית מביט למעלה היית רואה שני קירות אינסופיים, סופם בלוע בערפל הכבד ששרר בפסגת ההרים.
קירות המעבר היו סלעיים ולא חלקים בכלל, אולם לא היה ניתן לטפס עליהם כלל- הם פנו בשיפוע ישר כלפי מעלה. שון הניחה שישנן מערות בצדי המעבר, שכן מידי פעם חללים אפלים נראו מבעד לסלעי הענק שחסמו את פיתחם.
"אז-" דולי פתחה בקול שקט, בלי נשמע כמעט. "אולי פה במערות- יש את הזאבים האלו- נו, אלו שמספרים עליהם.. אם נעבור עכשיו במעבר התחתי-" היא הצטמררה, "ישנו סיכוי שניטרף חיים בטרם נספיק לצאת.. אני מפחדת…."
שון לא השיבה. ממולה היא ראתה נקודה הולכת וקרבה, שהלכה וגיבשה צורות מוכרות של שני בחורים, עגלה וסוס.
ברגע בו היוקג'ה ראה את דולי הוא קפץ עליה בחיבוק חונק. "חשבתי שקרה לך משהו!" הוא התייפח. "אני כל כך שמח שאת בסדר!!!"
"מה כבר יכל לקרות לי?" היא גיחכה והדפה את הבחור המייבב הצידה. היוקג'ה ניגב את פניו בשרוולו, מעמיד פנים שכל זה לא קרה.
"בואו חבר'ה. נלך." הוא אמר והתקדם ראשון בשיירה.
השאר משכו בכתפיהם והתקדמו אחריו.
"אני עדיין לא מבינה. אם אדם רצה ללכת דרך המעבר התחתי, הוא יכל ללכת מהשביל הראשי. למה לחצוב מנהרה? מה זה נתן לו?" שון שאלה בקול.
"אני חושב שלעולם לא נדע!" ענה היוקג'ה מראש הטור. הוא היה עייף עדיין מלילות רבים ללא שינה, ושאלות כאלו לא מצאו להן מקום בראשו כלל. אם כבר, הדבר היחיד שהעסיק אותו היה לצאת מהמעבר, ומהר.
הם לא הספיקו להגיע לפתח שוב, שנשמעה מאחוריהם יללה מקפיאת דם.